במשך השנים האחרונות, קנאביס הפך לחלק בלתי נפרד מהשיח הציבורי הרפואי וגם החברתי.

צמח הקנאביס, המוכר בשם המדעי Cannabis sativa, מכיל מאות חומרים פעילים בעלי השפעה על מערכת העצבים, אך שניים מהם עומדים במרכז תשומת הלב: THC (טטרהידרוקנאבינול) ו-CBD (קנאבידיול). THC הוא החומר שגורם לתחושת ה"היי" הידועה, אך הוא גם זה שאחראי לרוב התופעות השליליות: חרדה, פרנויה, התקפי פאניקה ולעיתים גם פסיכוזות. לעומתו, CBD – שאינו ממסטל – מזוהה יותר עם השפעות מרגיעות ונוגדות חרדה, ויש לו שימושים רפואיים פוטנציאליים.

אלא שבשנים האחרונות, במיוחד בעולם הקנאביס הלא-רפואי, החלו לגדל זנים עם רמות THC גבוהות במיוחד ו-CBD נמוך. למעשה, עוצמת ה-THC בזנים הנפוצים היום גבוהה פי 10 עד 15 מזו שהייתה בקנאביס של שנות ה-70. במילים אחרות, מי שצורך קנאביס כיום, חשוף להשפעות נפשיות חזקות הרבה יותר מבעבר – לטוב ולרע. הזנים הללו הפכו לחלק מעולם הקנאביס הרפואי, וניתנים גם במרשמים למתמודדים עם מגוון קשיים, מסרטן ועד פיברומיאלגיה.

וכאן עולה השאלה החשובה: מה ההשפעה של קנאביס על בריאות הנפש, ובעיקר – על אנשים שמתמודדים עם הפרעות מצב רוח, כמו דיכאון והפרעה דו־קוטבית?

האם יש קשר בין קנאביס ותחלואה נפשית?

כבר בשנות ה-70 המחקר זיהה קשר ברור בין שימוש בקנאביס לבין התפרצות של סכיזופרניה, בעיקר בקרב בני נוער וצעירים בעלי פגיעות מוקדמת. משתמשים שאובחנו עם סכיזופרניה ונוטלים קנאביס מדווחים על תסמינים פסיכוטיים קשים יותר, יותר התקפים חוזרים, אשפוזים ארוכים יותר ואיכות חיים נמוכה יותר. הקשר הזה כבר איננו שאלה פתוחה במחקר הפסיכיאטרי אלא מוצק וברור.

במשך זמן רב, הקשר בין קנאביס להפרעות מצב רוח נותר לא חד־משמעי. אך המחקרים העדכניים, במיוחד בעשור האחרון, מציירים תמונה ברורה יותר – ולא מעודדת. השימוש בקנאביס נמצא קשור לסיכון מוגבר להתפתחות דיכאון מג’ורי, גיל מוקדם יותר להופעת התסמינים, והחמרה בקצב ובחומרת ההתקפים.

בקרב מטופלים עם הפרעה דו־קוטבית, קנאביס נקשר למשכי זמן ארוכים יותר של אפיזודות מאניה ודיכאון, קצב מהיר יותר של מעברים בין מצבים, סיכוי נמוך יותר להפוגה יציבה, וגם לסיכון מוגבר לאובדנות. השפעת הקנאביס כאן איננה רק "נלווית" אלא שהיא עלולה לשמש זרז משמעותי.

אז למה כל כך הרבה משתמשים?

כאן מגיעה שאלה מטרידה במיוחד: מדוע דווקא אנשים עם הפרעות מצב רוח נוטים יותר להשתמש בקנאביס? אותם מחקרים מראים כי הם משתמשים פי שתיים מהממוצע באוכלוסייה ושהם גם נוטים יותר לשימוש יומיומי.

כדי להבין את התופעה הזו, נהוג היה בעבר לדבר על "ריפוי עצמי" או "self Medication". מדובר בנטייה של אנשים עם דיכאון, חרדה או מצוקה נפשית להשתמש בקנאביס, אלכוהול או חומרים אחרים כדי להקהות את הכאב הרגשי. במילים אחרות, לא מדובר תמיד בהתמכרות קלאסית, אלא בניסיון לטיפול עצמי.

אבל כיום אנחנו מבינים שהסיפור מורכב יותר. למשל, בקרב הסובלים מהפרעה דו־קוטבית, ההתפרצויות של היפומאניה או מאניה (בהן האדם נוטה להיות אימפולסיבי, חסר עכבות ונמשך לגירויים), עשויות להגביר את הסיכון לשימוש לרעה בחומרים. כלומר, זה לא בהכרח הדיכאון שגורם לשימוש, אלא אולי דווקא ההתפרצות המאנית.

ולצד זה, ישנה גם אפשרות אחרת, מדאיגה במיוחד: שדווקא הקנאביס עצמו הוא זה שגורם להפרעות מצב רוח או מחמיר אותן. מנגנון הפעולה של THC במוח כולל השפעה על אזורי תגמול, הנאה ותחושת סיפוק. אלו בדיוק אותם אזורים שמווסתים מצב רוח. כשהם נחשפים שוב ושוב לגירוי מלאכותי כמו THC, מערכת וויסות הרגש משתבשת במיוחד אצל מי שיש לו נטייה גנטית מוקדמת. כלומר, במקרים מסוימים יתכן שהשימוש בקנאביס אינו תוצאה של הפרעה אלא דווקא הטריגר שדוחף להתפתחותה.

ההשלכות הטיפוליות

בתוך הקליניקה, המציאות ברורה מאוד: כ-50% מהאנשים עם הפרעות מצב רוח עומדים גם בקריטריונים של הפרעת שימוש בחומרים. ומנגד, גם חצי מהמתמודדים עם התמכרות סובלים מהפרעת מצב רוח. זו אינה חפיפה מקרית, אלא תופעה של ממש. בעולם הפסיכיאטרי קראו לזה "Dual Diagnosis" – אבחנה כפולה.

הבעיה היא ששתי ההפרעות הללו נוטות להזין זו את זו. כשהשימוש בקנאביס מחמיר את מצב הרוח, והדיכאון מגביר את הדחף לשימוש, קשה יותר לטפל באחת בלי להתייחס לשנייה. במצבים כאלה, טיפול רק בצד אחד של המשוואה לא יעבוד. אנחנו חייבים להתייחס לשניהם.

וזה מסר חשוב לא רק למטפלים, אלא גם למטופלים ולמשפחותיהם: גם אם נראה שהבעיה "העיקרית" היא הדיכאון או ההפרעה הבי־פולרית, אם יש גם שימוש עקבי בקנאביס ההתערבות צריכה לכלול את שניהם. אחרת, אנחנו עלולים לרוץ במעגלים: טיפול שאיננו מצליח, תחושת כישלון, והחמרה במצב הכללי.

המסר המרכזי הוא לא של הוקעה מוסרית ולא של דמוניזציה של קנאביס. אלא של הבנה: בקונטקסט של הפרעות מצב רוח לקנאביס יש מחיר. לעיתים כבד. ולפני שמניחים שהוא "עוזר להירגע", כדאי לעצור רגע ולשאול האם הוא לא בעצם מחמיר את מה שניסינו לברוח ממנו?