בשבועות האחרונים ישנה התעוררות חולפת של כתבות בערוצי מדיה שונים בנושא טיפול נפשי ברשת. אחת הסיבות להתעוררות הזו (אני מניח) היא פעילותם הנמרצת של מערך יחסי הציבור של שיבא, בעקבות המרפאה החדשה שפתחנו לטיפול נפשי מקוון. אבל הדיווח לצערי נוטה לעסוק בחלקים הפופולריים יותר והפיקנטים של הטיפול ופחות בפוטנציאל של טיפול נפשי מקוון להיות גורם מדרבן עבור כל תחום הטיפול.
פייסבוק מציגה את ה Timeline שאמור להיות ריכוז כרונולוגי של החיים, אבל האם האינטרנט בעצם מתחילה לשבש את היכולת שלנו להתפתח רגשית ואישיותית? האם כל התיעוד האובססיבי הזה מתחיל להפריע?
טלהפסיכיאטריה הוא תחום חדש יחסית בעולם ובארץ. מכיוון שמדובר בתחום חדש שקשור בטכנולוגיה, הטכנולוגיה מתקדמת הרבה יותר מהר ממערכת המשפט ולכן אין למיטב ידעתי בארץ הרבה תקדימים ספציפים או התייחסויות ספציפיות בחקיקה לגבי טיפול באמצעות האינטרנט.
יש משהו שהאינטרנט עשה לסודיות בכלל, ולא רק לסודיות הרפואית: האינטרנט שינה את הדרך בה בעלי מקצוע חולקים מידע אחד עם השני ומתייעצים. בין היתר,מטופלים הגיעו למצב בו הם מבקשים ייעוץ אנונימי למחצה ממומחים בפורומים; כך, למשל, בפורום "תמיכה נפשית למבוגרים" באתר תפוז חולקים מבוגרים רבים את תסכוליהם, תוך ששם המשתמש שלהם מופיע לצדם. פעמים רבות עושים הם זאת כיוון שהם מוותרים מראש על הפרטיות, אך השאלה היא האם בכלל במצב כזה ראוי שהתשובה תהיה פומבית.
על google, גבולות, פרטיות, ועל איך אפשר להפוך את גוגל פלוס לרשת חברתית בעלת משמעות אמיתית עבורנו.
רשימת אורח של עו"ד יהונתן קלינגר על המעמד המשפטי של כתיבת ביקורות בעד ונגד הרופא או הפסיכולוג המטפל שלך באתרים ופורומים שונים ברשת.