כמו בכל שבוע בשבועות האחרונים, אנחנו מתחילים לקבל את הפרומואים ביום חמישי. מחר תתפרסם רשימת המשוחררים. אנחנו כבר למודי נסיון, מתחילים במשחק הניחושים שהאח הגדול מכניס אותנו אליו.

מי מופיע ברשימה ומי יישאר לשבוע הבא, האם תהיה הדחה ברגע האחרון או שמישהו יזכה לצאת מבית המוות ולהצטרף למשוחררים? כשהרשימה מגיעה ביום שישי אנחנו שוב מתרגשים ואז מתחילים הפרשנים להסביר לנו שאנחנו לא יכולים עדיין להתרגש כי מישהו יכול לקלקל לנו את החגיגה. ועוד שבת עוברת עם תחושה של מעורבת של שמחה וטרור כשאנחנו נאלצים להסתכל בפסטיבל המוות של ערוצי החדשות, שמשדרים לאורך כל היום שיחות עם בני משפחה מרוטי עצבים, פרשנים שמזמן אין להם שום דבר אינטיליגנטי לומר לנו או אנשים שתפסנו ליד שלט כלשהו, שיש להם תובנות חדשניות על צבע הבגדים של החטוף שמשוחרר.

לא רק החטופים נמצאים בתוך אתגר ריאליטי. כולנו חווים מדי שבוע התמודדות עם לחץ מתמיד שהחיים בישראל מפעילים עלינו. קצבת הזקנה נתקעה על 1795 ₪ לחודש?  ביצת קינדר אחת עולה 8 שקלים? הארנונה קפצה והחשמל מתייקר? תתמודדו עם משימת התקציב לחודש הבא. אי אפשר להגיע לעבודה כי את כל הכבישים חופרים ואין רכבות? השבוע בישראל, נעשה משימת תחבורה. ישראל מתנהלת כמו תוכנית ריאליטי, ואנחנו כולנו שחקנים.

למה תוכנית ריאליטי?

בתוכנית ריאליטי, המשתתפים נחשפים לעין הציבור – לרוב בצורה של תקופה בחיים בלתי מסוננת אבל ערוכה כך שהיא תהיה יותר דרמטית. ההשתתפות מתרחשת במרחב שבו הגבולות בין הפרטי לציבורי מטושטשים: כל רגע, כל שיחה וכל התנהגות נמדדים, מתועדים ומשודרים למיליוני צופים. עבור חלק מהמשתתפים, מדובר בהזדמנות לבטא את עצמם, לפרוץ גבולות ולזכות בהכרה ובפופולריות. אבל התהליך יכול להוביל להרגשה של אובדן שליטה על החיים האישיים, כאשר כל פרט קטן הופך לנכס ציבורי.

אחד האתגרים המרכזיים של המשתתפים בתוכנית ריאליטי הוא ההתמודדות עם לחץ מתמיד – הן משאר המשתתפים והן מהצופים ומהתקשורת. המשתתפים מוצאים את עצמם בתוך סביבה שבה כל פעולה ומילה נבחנים בקפידה, והציבור שופך עליו ביקורת לעיתים קרובות, בין אם בונה ובין אם פוגענית. תחושת החשיפה והציפייה הבלתי פוסקת משפיעה על רמות החרדה והלחץ, כפי שמצביעים מחקרים בתחום הפסיכולוגיה החברתית. לדוגמה, מחקרים מסוימים מצביעים על כך שהצפייה בתכנים שמדגישים רגעים דרמטיים יכולה להעצים את תחושות החרדה אצל הצופים – והשפעה זו מתבטאת גם אצל המשתתפים, אשר מוצאים את עצמם תחת עין ציבורית מתמידה.

כל הודעה מהכנסת או אחד מראשי המפלגות מתפרשת כשלב חדש במופע – האם ההצעה החדשה תביא לשינוי אמיתי, או שמא מדובר בצעד שמטרתו רק להחזיק את הקהל במתח? רוב הדברים שאנחנו שומעים בחדשות נשמעים כאילו הם רק נועדו "להטריל" אותנו. עוד משימת הישרדות במשחק. אנשים מתקשים לשרוד את החודש עם המשכורת אבל שר האוצר מספר שהכלכלה במצב נפלא. יהיה או לא יהיה שלב ב'. חברי כנסת שדורשים ממשפחות חטופים להודות להם על הצבעה. עוד אמירה מזעזעת של מישהו שאמר משהו על מישהו אחר. כולם נעלבים. כולם כועסים. ה AI תכף יחליף את כולנו.

השתתפות בתוכנית ריאליטי משפיעה גם על תחושת הזהות האישית והביטחון העצמי של המשתתפים. לעיתים, במסגרת התוכנית, נדרש המשתתף לאמץ תדמית מסוימת או תפקיד שונה מהאישיות האמיתית שלו, כדי להתאים לציפיות התוכנית והקהל. מצב זה עלול לגרום ליצירת פער בין הדימוי הציבורי לבין התחושות האישיות הפנימיות, דבר שמוביל לסערת רגשות פנימית ולתחושת איבוד זהות. המשתתף עלול להרגיש שאינו יכול להיות עצמו באופן מלא, דבר שעלול להוביל לדיכאון, חרדה ואף לתסמיני לחץ כרוניים. חלק מהמחקרים בתחום מדגישים כי חוויות מסוג זה יכולות להוביל להידרדרות בביטחון העצמי, כאשר המשתתפים מתחילים להעריך את ערכם אך ורק דרך העדשה הציבורית של התוכנית.

בריאליטי יש רק מנצח אחד

לפני כעשרים שנה, בתחילת עידן הריאליטי, הציעו לי להיות איש המקצוע שמלווה כמה תוכניות ריאליטי. רצו שאבוא לייעץ לתוכניות כאלו ופעם אחת אפילו הציעו להשתתף לפני המצלמות ולתת פרופיל פסיכולוגי ויעוץ לסלבריטאים שהתוכנית תלווה אותם. בפעם הראשונה שפנוי אלי עוד התלבטתי קצת אולם בהמשך התחלתי לסרב באופן נחרץ יותר. הסיבה היא שלדעתי השתתפות בתוכניות כאלו מעמידה את הפסיכיאטר או הפסיכולוג במצב בעייתי מאד מבחינת אתיקה המקצועית. התוכניות הללו לא נועדו באמת לעזור למשתתפים בהן, אלא לקבל רייטינג, כדי למלא את חשבונות הבנק של בעלי הערוץ. אנחנו צריכים לזכור את זה כשאנחנו צופים ומתחברים לדמות מסויימת. התוכנית היא בשבילם, לא בשבילנו.

כשאנחנו משתתפים בעצמנו בתוכנית הריאליטי שנקראת ישראל, אנחנו השחקנים, אבל מי שמפעיל את התוכנית, ראשי המדינה, ראשי הכלכלה, כל מני קבוצות לחץ, לא באמת פועלים בשביל האינטרסים שלנו, אלא בשביל האינטרסים שלהם. האם זה טוב עבורנו האזרחים שהשלב הראשון של ההסכם נמשך שבועות ובכל שבוע משחררים רק 3 חטופים?. רכבת ההרים הרגשית שמעבירים אותנו כל שבוע, הופכת גם יותר ויותר גרוטסקית ככל שהשבועות חולפים. בעוד כמה שבועות נעשה יום שידורים פתוח לקבלת גופות חטופים.

(ברור שאנחנו לא סומכים על החמאס, אבל גם עוד חצי שנה לא נסמוך עליהם). רבים מתחילים את השבוע אחרי סופשבוע מלא תחושות קשות, רק כדי להמשיך לקבל על הראש עוד הפתעות במהלך השבוע שאחריו. למרות שהאירועים האקטואליים האלו הם בעלי השפעות ממשיות על חיי האזרחים והמדינה, המאפיינים הדרמטיים שבהם הם מוצגים – בשילוב עם השידור בזמן אמת, ההשתתפות של הציבור והתגובות המיידיות במדיה החברתית – יכולים ליצור אצל חלקנו את התחושה שאנחנו חלק מתוכנית ריאליטי. האנלוגיה הזו מדגישה את האופן בו התרבות הדיגיטלית משנה את הדרך בה אנו חווים ומפרשים מצבים מורכבים, כאשר כל “משימה” או “אתגר” מתקבל במידה מסוימת גם כהרפתקה דרמטית שמשלבת את כל הרגשות – תקווה, חרדה, ציפייה ואפילו את תחושת האחריות האישית להשתתפות בשיח הציבורי.

למרות כל זאת, חשוב לזכור כי מאחורי כל התסריטים והצגות השידור נמצאים אירועים מציאותיים אמיתיים, עם השלכות משמעותיות על חיי אנשים וקבלת החלטות במדינה. אנחנו צריכים לשנות את המציאות הזו, כדי לא להיות בעצמנו חלק מתוכנית הריאליטי הזו.

שמרו על נפשותיכם

ברמה האישית, כל אחד מאיתנו יכול לעשות כדי לשמור על עצמו.

קביעת גבולות:
חשוב ללמוד להציב גבולות ברורים, גם במסגרת המרחב הפרטי. אל תשתפו סרטונים או תגיבו לדברים שברור שנועדו כדי ליצור פרובוקציה. אל תהפכו לקהל שבוי שיושב שעות מול הטלויזיה וחשוף למניפולציה.

תמיכה חברתית:
בניית רשת תמיכה של משפחה, חברים או אפילו יועצים מקצועיים יכולה להוות אמצעי חשוב בהתמודדות עם הלחץ. שיח פתוח וביקורתי עם אנשים שמבינים את המציאות שבה אתם נמצא יכול לסייע ביצירת מרחב בטוח ונוח.

חשיבה ביקורתית:
פיתוח יכולת להבחין בין התדמית המוצגת לציבור לבין המציאות תסייע לכל אחד מאיתנו להרגיש יותר בשליטה ולהקטין את ההשפעות השליליות של הסביבה. תזכרו שהצד השני עושה עלינו מניפולציות פסיכולוגיות, אבל גם הצד הישראלי לא נמנע ממניפולציות תקשורתיות. זה לא אותו דבר, ועדיין.

בשביל הבריאות הנפשית האישית והקולקטיבית של עם ישראל, אנחנו חייבים לדרוש שכולם יחזרו בפעימה אחת ומייד. הודעות לציבור ש"לא נעבור לסדר היום על המראות המזעזעים שראינו", הן מניפולציה נוספת של אלו שעדיין מאפשרים שזה יתנהל ככה. של אלו שמעוניינים שתוכנית הריאליטי תימשך. אנחנו צריכים להיות העורכים של החיים של עצמנו.