טלהפסיכיאטריה הוא תחום חדש יחסית בעולם ובארץ. מכיוון שמדובר בתחום חדש שקשור בטכנולוגיה, הטכנולוגיה מתקדמת הרבה יותר מהר ממערכת המשפט ולכן אין למיטב ידעתי בארץ הרבה תקדימים ספציפים או התייחסויות ספציפיות בחקיקה לגבי טיפול באמצעות האינטרנט.

כשהתחלתי לעסוק בטלפסיכיאטריה, בדקתי ושאלתי מספר עורכי דין שמתעסקים באינטרנט ובבריאות וגם התעניינתי אצל הגופים המבטחים את הרופאים באחריות מקצועית. רוב האנשים ששאלתי אמרו לי שזו הפעם הראשונה שהם נשאלים שאלה ספציפית בתחום. כשאני מתייחס לטלהפסיכיאטריה אני מתייחס לטיפול ויעוץ תרופתי, לפסיכותרפיה ולשאר תחומי העיסוק של פסיכולוגים ופסיכיאטרים. ניתן לעשות זאת במגוון דרכים באמצעות האינטרנט אבל באופן אישי, אני בחרתי לעבוד רק באמצעות סקייפ. במרכז רזולוציה יש לנו כמה אנשי צוות שמטפלים באמצעות סקייפ במטופלים בארץ ובעולם (היחידה לטיפול דיגיטלי). אגב, אם אתם רוצים לקרוא על טיפול באמצעות האינטרנט כתבתי על כך בעבר.

הבעייתיות העקרית נובעת מכך שהמטופל לא נמצא איתך בחדר. על מרבית המגבלות שנוצרות מכך אפשר להתגבר באמצעות וידאוקונפרנס כמו תוכנת סקייפ.  ההסתמכות של המטפל על תיאוריו של החולה היא מוחלטת ולעיתים יכולה לפגוע באבחון או בטיפול, אבל דווקא בתחום של הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה היא כבר חלק מובנה בתהליך הטיפולי. הנושא של היציאה לרשת נבחן על ידי פונקציות שונות בעולם הרפואה בכלל והפסיכולוגיה בפרט וקיבל התייחסות ספציפית בקוד האתי של הפסיכולוגים.

בנוגע לחקיקה ותקנות, אני לא מכיר תקנות ספציפיות בארץ לגבי טיפול באמצעות סקייפ – לא ברמה של חוקי המדינה, ולא ברמה של האיגודים המקצועיים כמו ההסתדרות הרפואית או ארגוני הפסיכולוגים. ישנן היום התייחסויות לאתיקה מקצועית בטיפול מקוון (העקרון המוביל – מה שאסור לך לעשות שלא בראשת אסור לעשות גם ברשת). גם בעולם יש התייחסות לא ספציפית לסקייפ אבל יש הרבה יותר נסיון והתייחסות לטיפול מקוונים. בעקרון, אפשר להפריד בין עיסוקים שהם טיפוליים לבין עיסוקים אחרים כמו הדרכה או יעוץ לאנשי מקצוע ועל כן אפשר להתייחס אליהם אחרת מבחינה משפטית וביטוחית. מכיוון שאין התייחסות מקצועית ספציפית היום, אני ממליץ לאנשים ששוקלים לטפל באמצעים מקוונים להקפיד על הדברים הבאים (העקרונות האלו טובים לכל מטפל בין אם מדובר בפסיכיאטר, פסיכולוג, פסיכותרפיסט , מאמן או כל מקצוע אחר שבוחר לעבוד בתחום זה).

1. לפני שמתחילים כל התערבות טיפולית כלשהי כדאי שלאיש המקצוע יהיה נסיון קודם בהתערבות כזו שלא באמצעות הרשת, ושאיש המקצוע יהיה בעל כישורים מתאימים (ידע ונסיון) לתת את הטיפול הספציפי. על המטפל להיות מסוגל להבין את המגבלות של טיפול באמצעות האינטרנט ולהתאים את הטיפול בהתאם למגבלות המדיום.
2. על המטפל להתייעץ עם המבטח שלו (אחריות מקצועית) ולבדוק אם הטיפול שהוא מתכנן לספק נמצא תחת הכיסוי הביטוחי. לפי מה שבדקתי, כיום ההנחה (גם בארץ וגם בעולם המערבי) היא שאם אתה מספק טיפול שאתה מורשה לטפל בו בארץ הרשיון שלך, ואתה נמצא בארץ הרשיון שלך, אז אתה מכוסה ביטוחית ומשפטית. כלומר לדוגמא פסיכיאטר בעל רשיון לרפואה בישראל, יכול לשבת בישראל ולתת יעוץ למטופלים בישראל ובעולם כולו. כמובן שהמרשם לא תקף בארצות אחרות אבל זו בעיה אחרת.
3. על מטפלים לחפש יעוץ הדדי אצל אנשים אחרים שעוסקים בטיפול באינטרנט לצורך תמיכה מקצועית וקבלת עזרה בשעת הצורך.
4. מכיוון שאין פרוטוקולים ספציפים לטיפול באמצעות האינטרנט, כדאי לכתוב בתרשומת הרפואית את תוכנית העבודה האישית שקבעתם לטיפול, ולהתייחס ספציפית למדיום האינטרנטי. אם הראתם שחשבתם והתייחסתם למדיום הספציפי אתם מגבירים את הכיסוי הביטוחי והמשפטי שלכם.
5. כדאי לפתח טופס הסכמה מודעת שיתייחס לטיפול במדיום האינטרנט ולמגבלותיו. יש להעביר את הטופס למטופל ולקבל את חתימתו בטרם התחלת הטיפול.
6. על המטפל לומר למטופל למה עליו לצפות בטיפול ולמה הוא לא יכול לצפות. אם המטופל לא מסכים למגבלות הללו, הרי שאין מקום להמשיך בטיפול.

ובלי קשר, אולי הגיע הזמן שהאיגודים המקצועיים כמו האיגוד לפסיכותרפיה, ההסתדרות הרפואית ועוד יתחילו לעסוק בתחום הזה. הרי לא מדובר בתחום חדש, יש ספרות מקצועית עניפה בתחום וכדאי שאנשי מקצוע יקבלו גיבוי של הגופים המקצועיים. אולי כדאי לארגן איזה כינוס בתחום…. עוד משימה לביצוע.