טכנולוגית המידע כוללת בתוכה הבטחה מדהימה עבור עולם הרפואה. עד היום הטכנולוגיה הצליחה לפטור אותנו מתיקי הנייר של המטופלים (שלא לדבר על הסיוט של פיענוח כתב היד הבלתי הקריא של חלק מהרופאים), פתרה לנו חלק מהקושי של חיפוש היסטוריה רפואית של מטופלים והוסיפה לנו מגוון של התראות על התנגשויות בין תרופות. כל זה מבלי להתייחס לפוטנציאל העצום של קבלת החלטות על בסיס כריית מידע מהמאגרים העצומים של תיקי המטופלים.
עד כמה התקשורת צריכה לעסוק בעולם בריאות הנפש בכלל ובפסיכיאטריה בפרט? בחודשים האחרונים יש עליה בעיסוק של ערוצי תקשורת שונים במה שקורה בעולם בריאות הנפש, וחלק מהדברים שמדברים עליהם נשמעים ממש בעייתיים.
ראש השנה זו הזדמנות טובה להסתכל על מה שעשית בשנה הקודמת ולחשוב אם אפשר לעשות דברים בצורה אחרת.
אני כותב באתר הזה כבר כמה שנים. וגם יש לי חשבון פייסבוק, וטוויטר, וכתבתי ספר, ופורסמו כבר כמה טקסטים שלי בעיתון הארץ ובאתרים כמו ויינט. אבל בניגוד אלי, רוב הרופאים לא כותבים. עזבו כתיבת ספר, רוב הרופאים גם לא כותבים בפייסבוק דברים שקשורים למקצוע שלהם.
אנשים חושבים ששיחות וידאו או אפליקציות צ'אט עם מטופלים הם פריצת דרך. אבל הם טועים.
איך החרדה מפני הרפורמה בבריאות הנפש גורמת לאנשי טיפול לעשות משהו הפוך ממה שהם מאמינים בו?