במהלך טיפול תמיד מגיע הרגע שהמטופל שואל את עצמו: "אני לוקח/ת את התרופה כבר תקופה. עד מתי אני צריך להמשיך ולקחת אותה?"

כשמטופל מתחיל לקחת תרופות פסיכיאטריות, בין אם אלה נוגדי דיכאון, מייצבי מצב רוח או תרופות אחרות, ומתמיד גם בטיפול פסיכולוגי, מצליח בהדרגה לשנות אורחות חיים, מפתח הרגלים בריאים או עושה שינויים בסביבת חייו, לעיתים קרובות הוא מתחיל להרגיש יותר טוב. וזה כמובן דבר טוב. אבל דווקא כשמרגישים יותר טוב אז מתחילה לעלות שאלה לא פשוטה: האם אני מרגיש טוב בזכות התרופות, או אולי אני כבר מרגיש טוב למרות התרופות, והגיע הזמן להפסיק?

זו שאלה שכמעט כל מטופל שנוטל תרופות לטווח בינוני או ארוך מגיע אליה בשלב כזה או אחר. ולמרות שהיא נשמעת פשוטה, התשובה אליה מורכבת בהרבה ממה שנדמה.

יש אנשים שמנסים למצוא את התשובה לבד. למשל, על ידי הפסקה יזומה (או מקרית) של נטילת התרופה ליום-יומיים. זה קורה לפעמים בטעות, כששוכחים לקחת כדור או כשנוסעים בלי התרופות. ולפעמים זו החלטה מודעת: "נראה לי שאני כבר לא צריך, בוא נבדוק איך אני מרגיש בלי". במקרים מסוימים כמו למשל בתרופות ממריצות להפרעת קשב כמו ויואנס או אטנט זה יכול לתת אינפורמציה מסוימת. אבל ברוב התרופות הפסיכיאטריות, בעיקר תרופות נוגדות דיכאון, זה פשוט לא עובד ככה. תחושת המצוקה הנפשית שמופיעה אחרי הפסקה פתאומית לא משקפת את המצב הבסיסי של המטופל אלא נובעת לעיתים קרובות מתסמיני גמילה. תסמינים אלו נובעים מהשינוי הפתאומי ברמות התרופה במוח. לעיתים, הפסקה פתאומית עלולה להיות אפילו מסוכנת. לכן, אם עלתה השאלה הזו עדיף תמיד להתחיל אותה מתוך שיחה עם הרופא שמכיר אתכם ואת התרופה, ולא בפעולה עצמאית שנראית תמימה.

בפועל, אני מוצא ששיחות על המשך טיפול תרופתי כמו מתי נכון להמשיך או מתי אפשר לנסות להפסיק הן בין השיחות החשובות והמשמעותיות שאני מקיים עם מטופלים ומשפחותיהם. זו שיחה שדורשת אמון, כנות, סבלנות, והבנה עמוקה של התהליך שהאדם עבר.

יש שאלות קריטיות שצריך לשאול כשבאים לדון על המשך הטיפול התרופתי. שאלות כמו

• האם ההפרעה שאובחנה היא כרונית או חולפת?
• מה היה חומרת המצב בהתחלה?
• האם כיום יש תופעות לוואי משמעותיות?
• האם יש סיכונים בשימוש ממושך?
• האם יש שיקולים של עלות, זמינות או קושי בהתמדה?

כל אלו הם גורמים שצריך לקחת בחשבון.

זה מורכב, לעזאזל

במהלך השנים נתקלתי לא פעם בסטריאוטיפ שהפסיכיאטרים הם אלה ש"דוחפים תרופות". אבל בפועל, בהרבה מאוד מקרים דווקא המטופלים הם אלה שמבקשים להמשיך את התרופה מתוך חשש או אולי אפילו חרדה, מהאפשרות שהסימפטומים יחזרו. לפעמים, אחרי חודשים של סבל, סוף סוף מרגישים הקלה ואז החשש שהכול יחזור ברגע שמפסיקים את התרופה הוא מובן מאוד.

ולעיתים קורה בדיוק להפך: אנחנו נוטים לייחס לתרופה קרדיט מלא על ההטבה כשבעצם דברים נוספים קרו במקביל. לפעמים המצב הנפשי משתפר גם כי החיים השתנו: ירדו עומסי לחץ, הסתיים משבר, הילד עבר בית ספר, התחזקו קשרים משפחתיים. לפעמים זה בזכות התקדמות בטיפול הפסיכולוגי, או פשוט מתוך התבגרות והתפתחות טבעית. במילים אחרות, לפעמים אנחנו לא צריכים את התרופה יותר גם אם התרופה עבדה היטב בשעתה.

במקרים רבים, אפשר לנסות הפחתה הדרגתית של המינון, עם ליווי מקצועי צמוד. לא בקפיצה חדה, אלא לאט, צעד אחר צעד, לפעמים לאורך שבועות או אפילו חודשים. ובמקרים רבים זה גם מצליח. התרופה מופסקת והאדם ממשיך להרגיש טוב. ולפעמים לא כל כך. לפעמים אנחנו מגלים שבשלב זה התרופה עדיין נחוצה וזה לא כישלון. זה לא אומר שמשהו נשבר. זה פשוט אומר שכרגע, הגוף או הנפש עדיין זקוקים לתמיכה. ובמקרים כאלה אפשר בהחלט לחזור לטיפול, בדרך כלל בלי נזק, ולפעמים אפילו ביתר קלות כי יודעים כבר מה עוזר.

בסופו של דבר, מי שנמצא בטיפול תרופתי פסיכיאטרי (ובמיוחד לטווח ארוך) ראוי שישאל את עצמו (ואת הרופא שלו): האם עדיין יש צורך בתרופה? מתי נכון לבדוק אפשרות להפחית? איך נדע? אין כאן תשובה אחת שנכונה לכולם. אין מחקר אחד שיכול לקבוע. אבל כן יש מקום לבדיקה תקופתית, סקרנות בריאה, שיחה פתוחה עם איש המקצוע שמלווה אתכם ושיקול דעת משותף.

כי הטיפול התרופתי הוא כלי. כלי חשוב ולעיתים הכרחי, אבל הוא רק חלק מהתמונה. וגם את החלק הזה צריך לבחון מדי פעם, ברוח פתוחה, מתוך תקווה, ולא מתוך פחד.