אחת השאלות שחוזרות אלי בקליניקה שוב ושוב היא מה צפוי לקרות כאשר מפסיקים טיפול תרופתי נגד דיכאון או חרדה. האם הגוף יגיב, האם יופיעו תסמיני נסיגה וכמה זה נפוץ. זה רגע רגיש בתהליך הטיפולי, הזדמנות לחשיבה מחודשת וגם מקור לחשש טבעי. מחקר רחב שהתפרסם לאחרונה ב JAMA Psychiatry בהובלת Michail Kalfas נותן תמונה ברורה ומעודכנת יותר אבל גם מזכיר לנו את מה שמטופלים רבים מרגישים על בשרם. לצד הנתונים המחקריים חשוב להרחיב גם על הצד המעשי והיומיומי של הפסקת טיפול כפי שאני מדגיש לא פעם בבלוג שלי.

מה אומר המחקר החדש

כדי להבין מה באמת קורה אחרי הפסקת נוגדי דיכאון, החוקרים סקרו חמישים מחקרים אקראיים מבוקרים שכללו יחד מעל שבעה עשר אלף משתתפים. רובם טופלו בנוגדי דיכאון עבור דיכאון או חרדה. חלק מהמחקרים השתמשו בכלי DESS שמודד תסמיני גמילה וחלק תיעדו תסמינים בודדים לאחר הפסקה. שילוב הנתונים נעשה בשיטות שמאפשרות לזהות תבניות עקביות מעבר למחקר פרטני אחד (מטה אנליזה).

החוקרים השוו בין תסמינים שהופיעו אחרי הפסקת תרופה אמיתית לבין הפסקת פלצבו או המשך טיפול. הם מצאו שאנשים שהפסיקו נוגדי דיכאון חוו יותר תסמינים בשבועיים הראשונים. סחרחורת או תחושת קלילות בראש הופיעו בשיעור של 7.5 אחוזים לעומת 1.8 בפלצבו. בחילות בשיעור של 4.1 לעומת 1.5. ורטיגו בשיעור של 2.7 לעומת 0.4. עצבנות ורגישות יתר בשיעור של 3 לעומת 0.85. מדובר בתסמינים שכיחים יחסית אך לרוב קלים וקצרים. בממוצע נוספה תופעת לוואי אחת בלבד אצל מי שהפסיקו תרופה אמיתית.

אחד הממצאים החשובים היה שלא נמצאה עלייה בתסמיני דיכאון בשבועיים הראשונים אחרי הפסקת טיפול. כלומר אם דיכאון חוזר שבועות או חודשים לאחר מכן, מדובר בדרך כלל בחזרת ההפרעה ולא בתסמיני גמילה. עבור חרדה התמונה מעט שונה. עצבנות הייתה שכיחה בשבוע הראשון ויכולה להיות חלק מגמילה או התחלה של חזרת חרדה בסיסית.

החוקרים גם מצאו שונלפקסין (אפקסור) ודסוונלפקסין (פריסטיק, שלא נמכר בארץ) קשורות יותר לתסמיני גמילה. שתיהן מתפנות מהר מהגוף ולכן הגוף מגיב לשינוי בצורה חדה יותר. התסמין השכיח ביותר היה סחרחורת. 9.4 אחוזים בדסוונלפקסין ו 17.5 אחוזים בונלפקסין.

לגבי קצב ההפסקה לא התקבלה תשובה מוחלטת. חלק מהמחקרים מצאו יתרון להפחתה הדרגתית וחלק לא. כלומר גם אם הפסיכיאטר סבור שהדרגתיות מועילה, המחקר עדיין לא קובע חד משמעית.

מה זה אומר תכל'ס

קודם כל זה אומר שרוב האנשים יפסיקו נוגדי דיכאון בלי תסמינים משמעותיים. יש אנשים שלא ירגישו כלום ויש כאלו שירגישו מספר ימים של אי נוחות. במקרים מסוימים יהיו תסמינים מעט חזקים יותר אך הם לרוב קצרים. עם זאת גם תסמינים קלים כמו סחרחורת או בחילה יכולים להיות לא נעימים ולכן צריך להתכונן. למשל להימנע מנהיגה או ספורט אקסטרים בימים הראשונים אחרי הפסקה.

חשוב להדגיש שתסמיני נסיגה אינם מסוכנים אך הם יכולים להיות מבולבלים. רבים מתקשים להבין האם מדובר בהפרעה שחוזרת או בתגובה זמנית. כאן תפקידו של מעקב רפואי צמוד. אם תסמיני דיכאון או חרדה חוזרים שבועות או חודשים אחרי ההפסקה, סביר שמדובר בחזרה של ההפרעה עצמה ולא בתגובה להפסקת התרופה. לגבי קצב ההפסקה, למרות שאין תשובה חד משמעית, רבים מהמטופלים מרגישים בטוחים יותר בהפחתה הדרגתית. התחושה של שליטה ושל הקשבה לגוף משפיעה פעמים רבות לא פחות מאשר המנגנון הביולוגי.

איך מתכוננים מהצד של המטופל

כמו שאני כותב רבות, אחת הבעיות בתחום היא המחסור במידע רשמי וברור על הדרך הנכונה להפסיק טיפול. אנשים שואלים, מתלבטים, לעיתים מפסיקים לבד ולעיתים מגיעים אחרי שכבר קרתה החמרה. לכן הצעד הראשון, לפני הכל, הוא התייעצות עם הפסיכיאטר המטפל. לא עם פסיכולוג ולא עם מטפל טבעי ולא עם מישהו בקבוצה ברשת. אלו כמובן יכולים להיות מקורות תמיכה ושיחה, אבל הפסיכיאטר הוא האדם שאיתו חייבים לדון בהחלטה. אם יופיעו החמרה, תופעות לוואי או צורך באשפוז, בסופו של דבר תפנו חזרה אליו. לכן נכון להתחיל את הדיון שם ולא בדיעבד.

לפעמים אנשים חושבים שהפסיכיאטרים תמיד בעד המשך תרופות. בפועל רובנו שואפים שהמטופל ירגיש טוב בלי תלות ארוכת טווח. אם ניתן להפסיק תרופה בצורה בטוחה, נמליץ על כך. ואם לא נמליץ, זה משום שיש סיכון ממשי להידרדרות במצב. כלומר ההמלצה להמשיך טיפול אינה נובעת מנוקשות, אלא מהערכת סיכון מבוססת ניסיון מקצועי.

כמו שאנחנו שונים זה מזה, כך גם התגובה להפסקת טיפול משתנה מאדם לאדם. יש מי שלא יחושו כמעט כלום. אחרים יחושו אי נוחות קלה ויש מי שירגישו כאבי ראש, בחילות או סחרחורות. שינוי חד יכול לגרום לתגובה בגוף לא רק בתרופות, אלא גם בקפה, בעישון, בפעילות גופנית ובהרגלים אחרים. לכן רצוי לא להפסיק ביום אחד ולתכנן את זה.

אחד הצעדים החשובים הוא להתכונן מבחינת מידע. מומלץ לקרוא על התופעות האפשריות, אך להבין שהמידע באינטרנט לא תמיד אמין. יש מידע אינטרסנטי, יש מידע חלקי ויש הרבה חוסר בהירות. מכיוון שגם המחקר בתחום מוגבל, כמו שראינו בהסקת המסקנות לגבי הפחתה הדרגתית, חשוב להקדיש זמן לשיחה מסודרת עם הפסיכיאטר ולסמן יחד מה צפוי. ידיעה מראש מפחיתה חרדה. כשאנחנו מבינים מה יכול לקרות, אנחנו פחות מופתעים ופחות נבהלים. זה יכול להפחית גם את עוצמת התסמינים.

תמיכה, סיבה, והמשך הדרך אחרי ההפסקה

רצוי להכין מערכת תמיכה. לשתף את בני הזוג, המשפחה והחברים. אם יודעים שיכולה להיות תקופה רגישה יותר, יהיה קל יותר להכיל מצבי רוח, עייפות או עצבנות. למשל בהפסקת כדורי שינה יתכן שיהיו ימים של עייפות וזה משפיע על הריכוז ועל מצב הרוח.

חשוב גם לזכור למה מפסיקים. כמו שלא מתחילים טיפול בלי סיבה טובה, גם לא מפסיקים טיפול בלי סיבה טובה. אפשר לכתוב את הסיבה על דף או פשוט לשנן. זה יכול להיות מקור כוח בתקופה של שינוי.

ולבסוף צריך לחשוב על הדרך שבה מטפלים בבעיה המקורית. אם מפסיקים תרופה אך לא מטפלים בקושי עצמו, הוא כנראה יחזור בצורה זו או אחרת. אפשר לפנות לטיפול פסיכולוגי, לשנות דפוסי התמודדות, לעיתים לבצע שינוי משמעותי בחיים האישיים או המקצועיים. תרופות הן כלי חשוב, אבל הן לא הפתרון לכל בעיה. אם נמנעים מהתמודדות, הפסקת הטיפול לא תשיג את מטרתה.

שורה תחתונה

הפסקת נוגדי דיכאון היא צעד אפשרי ובדרך כלל בטוח, אך דורש תכנון ושיקול דעת. המחקר מלמד שרוב האנשים יחוו תסמינים קלים וקצרים בלבד. חזרת דיכאון או חרדה לאחר זמן מה מעידה בדרך כלל על חזרת ההפרעה ולשם כך נדרש מעקב. שילוב של מידע מבוסס, הכנה טובה, תמיכה מהסביבה ושיחה פתוחה עם הפסיכיאטר הופכים את הצעד הזה לנכון יותר, בטוח יותר ומושכל יותר.