בהמשך לרשימה משבוע שעבר על כמות התרופות, זו השאלה שהכי מטרידה אנשים שלוקחים טיפול פסיכיאטרי. הרי לא מדובר ביתר לחץ דם או רמות גבוהות של כולסטרול שבהן אנחנו במילא לא מרגישים (בדרך כלל) את הבעיה ולוקחים את הטיפול רק כי הרופא אמר. מה אמור לעשות אדם שמקבל טיפול לבעיה שמציקה לו, כמו דיכאון, הפרעה ביפולרית או משבר הסתגלות והתרופה לא משפיעה באופן מיידי?
התסכול הכי גדול נובע מהמרחק בין הציפיות לבין המציאות. המציאות שבה אנו חיים מורכבת ומסובכת לתפעול יותר מכל ציפיה שאנחנו יכולים לבנות, ולכן נגזר עלינו פעמים רבות להיות מתוסכלים מצד אחד ומצד שני לנסות שוב ושוב לקרב בין רמת הציפיות שלנו לבין המציאות או להשלים עם המציאות כפי שהיא.
מדי פעם אני מתכוון לפרסם כאן רשימות אורח ואם אתם מעוניינים לפרסם רשימה שכזו אנא פנו אליי במייל. היום אני מפרסם רשימת אורח בנושא טיפול קוגניטיבי התנהגותי, מאת ד"ר ארנון רולניק. מדובר ברשימה שפונה לאוכלוסיה מעט יותר מקצועית.
אחת השאלות שאנשים שואלים את עצמם, לא רק אבל בעיקר בהקשר של בריאות הנפש היא השאלה 'האם אני נורמלי?'. יש הרבה מאד הגדרות למהי נורמה ומי בדיוק נורמלי (לא שאפשר להגיע להגדרה מדוייקת, אבל נניח). בהקשר של ביקור אצל פסיכיאטר יש לנורמה משמעות שונה מאשר בביקור אצל המורה של הילד.
פסח מתקרב. כל מי שעובד בחדר המיון של בית חולים כללי או בית חולים פסיכיאטרי יודע ומכיר את התופעה. לקראת החגים יש עליה קבועה בתחלואה ויש התפרצות של כל מני מחלות, המחלקות מתמלאות והלחץ גובר. גם אנשים שסובלים מדיכאון, מחרדה או מהפרעה אובססיבית קומפולסיבית יודעים שהחגים הם תקופה קשה במיוחד, שיכולה לגרום להתפרצות של ההפרעה שלהם.
תשובה: בדיוק כמו כל אשה אחרת. יש המון מחקרים שעוסקים בהשפעה ארוכת הטווח של חיים עם הפרעת קשב וריכוז אצל ילדים. אנחנו יודעים שהפרעת קשב יכולה להשפיע על השגים אקדמים, על קשרים חברתיים, על איכות השינה ואפילו קשורה בדפוסי התנהגות בעייתיים. אבל יש פחות מקרים לגבי החיים של אותם ילדים כשהם כבר מבוגרים.