אחת לכמה חודשים מתפרסמת כתבה שמזהירה מפני תרופות פסיכיאטריות. לפעמים מדובר בנוגדי דיכאון, לפעמים בתרופות לקשב וריכוז, ולפעמים בעצם הרעיון שאנשים לוקחים יותר מדי תרופות במקום להתמודד עם החיים.
ליתיום היא תרופה שמתביישים להשתמש בה. תרופה ותיקה, כמעט ארכאית במונחים של רפואה מודרנית. משהו משנות ה-50, מהימים שבהם הפסיכיאטריה נראתה אחרת לגמרי. לא “חדשנית”, לא “מתקדמת”, לא נוצצת. וכמעט באופן אוטומטי, גם לא אטרקטיבית.
יש משהו כמעט פרדוקסלי בשיחה על טיפול תרופתי בהפרעת קשב. מצד אחד, מדובר באחת ההתערבויות היעילות ביותר שיש לנו בפסיכיאטריה. מצד שני, זה גם אחד התחומים שבהם מטופלים מרגישים הכי הרבה אמביוולנטיות, הכי הרבה ספק, לפעמים אפילו אשמה.
אחת השאלות שחוזרות אלי בקליניקה שוב ושוב היא מה צפוי לקרות כאשר מפסיקים טיפול תרופתי נגד דיכאון או חרדה. האם הגוף יגיב, האם יופיעו תסמיני נסיגה וכמה זה נפוץ. זה רגע רגיש בתהליך הטיפולי, הזדמנות לחשיבה מחודשת וגם מקור לחשש טבעי. מחקר רחב שהתפרסם לאחרונה ב JAMA Psychiatry בהובלת Michail Kalfas נותן תמונה ברורה ומעודכנת יותר אבל גם מזכיר לנו את מה שמטופלים רבים מרגישים על בשרם. לצד הנתונים המחקריים חשוב להרחיב גם על הצד המעשי והיומיומי של הפסקת טיפול כפי שאני מדגיש לא פעם בבלוג שלי.
במהלך טיפול תמיד מגיע הרגע שהמטופל שואל את עצמו: "אני לוקח/ת את התרופה כבר תקופה. עד מתי אני צריך להמשיך ולקחת אותה?"