חלק משמעותי מהמטופלים שמגיעים לחדרי המיון הפסיכיאטרים ולמרפאות הציבוריות, נוטלים מספר רב של תרופות פסיכיאטריות. די נפוץ למצוא מישהו שמקבל שני כדורים נוגדי דיכאון, כדור אחד אנטיפסיכוטי, מייצב מצב רוח, כדור הרגעה וגם כדור שינה לקינוח. השאלה העיקרית שעולה היא האם הטיפול הזה מהווה טיפול מיטבי?
התסכול הכי גדול נובע מהמרחק בין הציפיות לבין המציאות. המציאות שבה אנו חיים מורכבת ומסובכת לתפעול יותר מכל ציפיה שאנחנו יכולים לבנות, ולכן נגזר עלינו פעמים רבות להיות מתוסכלים מצד אחד ומצד שני לנסות שוב ושוב לקרב בין רמת הציפיות שלנו לבין המציאות או להשלים עם המציאות כפי שהיא.
אחת השאלות שאנשים שואלים את עצמם, לא רק אבל בעיקר בהקשר של בריאות הנפש היא השאלה 'האם אני נורמלי?'. יש הרבה מאד הגדרות למהי נורמה ומי בדיוק נורמלי (לא שאפשר להגיע להגדרה מדוייקת, אבל נניח). בהקשר של ביקור אצל פסיכיאטר יש לנורמה משמעות שונה מאשר בביקור אצל המורה של הילד.
פסח מתקרב. כל מי שעובד בחדר המיון של בית חולים כללי או בית חולים פסיכיאטרי יודע ומכיר את התופעה. לקראת החגים יש עליה קבועה בתחלואה ויש התפרצות של כל מני מחלות, המחלקות מתמלאות והלחץ גובר. גם אנשים שסובלים מדיכאון, מחרדה או מהפרעה אובססיבית קומפולסיבית יודעים שהחגים הם תקופה קשה במיוחד, שיכולה לגרום להתפרצות של ההפרעה שלהם.
לפני כשבוע פורסמה הטיוטה הפומבית הראשונה של ה DSM-V. ה DSM הוא ספר האבחנות הפסיכיאטרי שמקובל במרבית העולם, ועוסק בהגדרות סטטיסטיות של אבחנות שונות בתחום הפסיכיאטריה. הגרסה הסופית אמורה להתפרסם בעוד כשנתיים. כמובן שסביב כל שינוי של קריטריונים לאבחנה יש מהומה כלל עולמית, כיוון שלהגדרות האלו יש משמעויות נרחבות שאינן רק רפואיות, כמו סביב נושאי ביטוח, מדיניות של מערכות בריאות, מחקר ועוד.
דיכאון היא בעיה נפוצה. כל כך נפוצה עד שכמעט כל אדם תשיעי (1 מ- 9) יסבול במהלך החיים שלו מהפרעה דיכאונית כלשהי.