יש משהו שהאינטרנט עשה לסודיות בכלל, ולא רק לסודיות הרפואית: האינטרנט שינה את הדרך בה בעלי מקצוע חולקים מידע אחד עם השני ומתייעצים. בין היתר,מטופלים הגיעו למצב בו הם מבקשים ייעוץ אנונימי למחצה ממומחים בפורומים; כך, למשל, בפורום "תמיכה נפשית למבוגרים" באתר תפוז חולקים מבוגרים רבים את תסכוליהם, תוך ששם המשתמש שלהם מופיע לצדם. פעמים רבות עושים הם זאת כיוון שהם מוותרים מראש על הפרטיות, אך השאלה היא האם בכלל במצב כזה ראוי שהתשובה תהיה פומבית.
על google, גבולות, פרטיות, ועל איך אפשר להפוך את גוגל פלוס לרשת חברתית בעלת משמעות אמיתית עבורנו.
רשימת אורח של עו"ד יהונתן קלינגר על המעמד המשפטי של כתיבת ביקורות בעד ונגד הרופא או הפסיכולוג המטפל שלך באתרים ופורומים שונים ברשת.
כולנו יודעים שהמדיה החברתית משפיעה על התקשורת שלנו עם הסביבה מצד אחד, ומצד שני משפיעה על הדרך שאנו מגדירים יחסים בין אנשים. המדיה החברתית נמצאת בכל מקום ולא תעלם. לכן, אין ספק שהיא גם תשפיע על פסיכיאטרים, על פסיכולוגים ועל עולם הטיפול הנפשי. למרבית אנשי המקצוע יש בעיה עם המדיה החברתית. אנחנו רואים את הסיכונים המקצועיים, המשפטיים והחברתיים שהמדיה החברתית מביאה לעולם הטיפול ואנחנו חוששים. אבל אני יכול לראות גם דברים טובים שיקרו לעולם הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה כתוצאה מעליית המדיה החברתית.
חברת המחקר הבינלאומית גרטנר פרסמה לא מזמן דו"ח על דפוסי אימוץ של טכנולוגיה בעולם. הם קראו לזה מעגל ההייפ הטכנולוגי. לא מדובר במודל מדעי ולמעשה גם לא מדובר במעגל (אם תסתכלו על האיור תבינו במה מדובר). אבל האיור הזה מסביר בצורה די ברורה על התהליכים החברתיים שמתרחשים וקורים סביב טכנולוגיות חדשות.
לפעמים אנשים שכבר נמצאים במדיה החברתית (בין אם מדובר בפייסבוק, לינקדאין או טוויטר), מתקשים להבין שמדיה חברתית זה דבר מפחיד. אני לא מתכוון להחלפת עקיצות במייל עם החברים או אפילו פרופיל בפייסבוק שפתוח רק לכמה אנשים בודדים. אני מתכוון להשתלבות באופן מלא, 'להטמעות' בסביבה החברתית על כל משמעותיה. אנשים שנמצאים בפייסבוק כל יום מתקשים לזכור עד כמה מפחיד העולם הזה עבור אנשים שלא נמצאים שם.