בעיה נפשית כמעט אף פעם לא נשארת רק בעיה רק של מי שסובל ממנה. אם למישהו יש חרדה גם בני המשפחה שלו מרגישים בחרדה ושותפים להתמודדות איתה. אם למישהי יש דיכאון גם בעלה והילדים יושפעו מהדיכאון. בעיות כמו הפרעה אובססיבית טורדנית (OCD) משפיעות באופן ישיר על היחסים במשפחה ועל הרגלי החיים.
באופן כללי בני אדם אוהבים ביטחון ויציבות. אנחנו מעדיפים לחשוב שאם גדלנו בישראל, למדנו בבית-ספר, הלכנו לצבא, עבדנו קשה ושילמנו מיסים אז הדברים יסתדרו עבורנו באופן משביע רצון. אם גם נשמור על החוקים של המדינה ונחסוך בצורה סבירה לימים קשים אז כנראה שמצבנו אפילו יהיה טוב. כל זה כמובן נכון עקרונית, אבל גם לאנשים טובים וזהירים יכולים לקרות דברים רעים.
בעיתונים מפרסמים מדי פעם נתונים וכתבות על מחלות פסיכיאטריות. ארגון הבריאות העולמי מספר שעד 2015 או משהו כזה, הדיכאון תהפוך לבעיה הכי גדולה בעולם המערבי. רק בשבוע שעבר פרסמו במוסף השבועי של ידיעות אחרונת כתבה על טיפול בסכיזופרניה ועל מרכז חדש (אבל לא ממש מחדש) שאמור להפתח בקרוב בבית חולים שניידר. אבל כשמדברים על כל הבעיות האלו, עד כמה הן באמת נפוצות? כמה אנשים סובלים מדיכאון בישראל, כמה מחרדה, כמה מהפרעות אכילה, כמה סובלים מהפרעות קשב וריכוז או מסכיזופרניה?
גם אנשים שלא סובלים מ OCD, וחיים את חייהם בשלווה יחסית מושפעים מגורמי לחץ וחרדה ועלולים לפתח סימפטומים של מחשבות אובססיביות כשהחיים שלהם מותקפים על ידי גורמי לחץ.
OCD (ר"ת של Obsessive Compulsive Disorder או "הפרעה טורדנית כפייתית") היא אחת ההפרעות הפסיכיאטריות המרתקות ביותר. ראשית, מאד מעניין לעבוד עם אנשים שסובלים מ-OCD בגלל המוטיבציה של רבים מהם להיפטר מהאובססיות.
שנית, יש הצלחות לא רעות בטיפול ב-OCD בשילוב של טיפול פסיכיאטרי באמצעות תרופות יחד עם טיפול פסיכולוגי בגישה קוגניטיבית התנהגותית. אבל הדבר המרתק ביותר בהפרעה הזו היא המגוון של הצורות בה היא מופיעה.