כשאנחנו חושבים על טיפול נפשי, אנחנו מדמיינים חדר שקט, שיחה רגועה, אולי מטפל.ת שמקשיב.ה לנו בעיניים טובות. וכשאנחנו חושבים על תרופות אנחנו מדמיינים רופא.ה, מרשם, שיחה קצרה של חמש דקות ויציאה לבית המרקחת.

אבל מה קורה כששני העולמות האלה נפגשים? האם בכלל מותר לדבר על תרופות בתוך טיפול פסיכולוגי? האם זה לא חורג מהתפקיד של המטפל.ת? אני חושב שלא רק שמותר אלא לפעמים אפילו חשוב מאוד.

תרופה היא לא רק חומר כימי אלא גם חוויה

אם אתם.ן נוטלים.ות תרופות פסיכיאטריות כמו נוגדי דיכאון, מייצבי מצב רוח, תרופות להפרעת קשב, נוגדי חרדה או שינה, אתם.ן יודעים.ות שזה לא נגמר רק בכדור בבוקר. יכולה להיות לזה השפעה על כל תחומי החיים שלכם: איך אתם.ן ישנים.ות, איך אתם.ן אוכלים.ות, אם יש לכם.ן אנרגיה, אם אתם.ן מרגישים.ות שטוח או פתאום רגישים.ות יותר. כמובן שיש סיבה שאתם.ן לוקחים.ות את התרופה, אבל עצם השפעת הכדור, בהכרח משפיעה על איך שאתם.ן מרגישים.ות.

בנוסף, יש לזה השפעה גם על איך שאתם.ן תופסים.ות את עצמכם.ן. יש אנשים שמרגישים שתרופה עושה להם טוב, אבל גם "מוחקת להם רגשות". אחרים.ות מספרים.ות שהיא עזרה להם.ן מאוד אבל תופעת הלוואי המסויימת הייתה בלתי נסבלת. יש מי שלא מדברים על התרופה בכלל, כי מרגישים אשמה או בושה מזה שהם "צריכים כדור כדי לתפקד".

כל הנושאים הללו הם בדיוק החומר שהטיפול השיחתי אמור להכיל. לא משנה אם המטפל הוא פסיכולוג.ית, עובד.ת סוציאלי.ת, או מטפל.ת רגשי.ת. השאלה היא לא אם יש לו רישיון לרשום מרשמים אלא אם יש לו נכונות להקשיב. יש מדינות שבהם פסיכולוגים גם מורשים לרשום תרופות. אולי המטפל.ת שלכם.ן הוא.יא אח.ות מומחה.ית שמותר לו.ה לרשום מרשמים או פסיכיאטר שעושה גם שיחות. בכל המקרים, בין אם מותר להם לרשום מרשמים או לא, הם שם בשביל להקשיב לכם.

למה מטפלים נזהרים מלדבר על תרופות?

מטפלים רבים פוחדים לשאול על תרופות מתוך חשש אתי: הם לא רופאים, הם לא רוצים לתת עצות רפואיות והם לא רוצים לטעות. והפחד הזה  במידה מסוימת גם מובן ואפילו מוצדק. מטפל רגשי לא אמור ליעץ לכם אם להעלות מינון או להחליף תרופה. גם אסור לו, ואם הוא עושה את זה הוא במקרים רבים אפילו עובר על הנחיות הארגונים המקצועיים או על כללי האתיקה של המקצוע שלו. בשביל תרופות, כדאי לדבר עם מי שמומחה לתרופות.  

אבל כשזה מגיע לשיחה על החוויה שלכם עם התרופה, זו ממש לא שיחה על עניין רפואי בלבד. זו שיחה על הרגשה. על תסכול. על בלבול. ולפעמים אפילו על שאלות שאין למי לשאול. למשל, יש לא מעט אנשים לא יודעים שמותר להם לפנות לפסיכיאטר גם בין פגישות. אחרים חשים שתופעות הלוואי שהם חווים הן "באשמתם" ולכן שותקים. ויש מי שמפסיקים לקחת את התרופה בלי ליידע אף אחד, כי פשוט נמאס להם.

כשאין מקום לדבר על זה לא רק שהחוויה נותרת בודדה, אלא שגם המשך הטיפול נפגע. כי איך אפשר להבין לעומק אדם אם לא שומעים מה קורה לו בגוף, ברגש ובקשר לתרופה שהוא לוקח יום-יום?

על מה אפשר לדבר

שיחה עם מטפל על תרופות לא חייבת להיות רפואית, אלא אמורה להיות אנושית. סקרנית. אמפתית.

הנה כמה דוגמאות לשאלות שמטפלים (או אפילו בני משפחה) יכולים לשאול ולא כי יש להם תשובה, אלא כדי לפתוח דלת:

• "איך אתה מרגיש מאז שהתחלת את התרופה?"

• "יש משהו שמשתנה לך בתפקוד או בהרגשה כשאתה לוקח אותה?"

• "קרה שהפסקת לקחת? מה גרם לזה?"

• "אתה מרגיש בנוח לדבר עם הרופא שלך אם משהו לא עובד?"

לעיתים, עצם השאלה נותנת למטופל תחושת הקלה: שמותר לדבר גם על זה. שמישהו רואה את זה חלק מהחיים, לא נושא טכני או "מביך".

ילדים ומתבגרים שנוטלים תרופות כמו למשל ריטלין או נוגדי דיכאון, לא תמיד יודעים להסביר מה הם מרגישים. לפעמים הם אומרים "לא בא לי", "זה עושה לי עצבים", "אני מרגיש מוזר", ולא תמיד יודעים לפרט. אם אין מקום בטיפול לפרק את התחושות האלו, ייתכן שלא נבין מה קורה. אולי הילד פשוט לא אוכל מאז שהוא התחיל את הכדור. אולי הוא לא מצליח להירדם ומגיע לבית הספר עם חצי לילה ללא שינה. אולי הוא סתם מרגיש שונה וזה מפחיד אותו. המטפל לא חייב להבין בפסיכופרמקולוגיה אבל הוא חייב לשאול, להקשיב, ולהגיד: "אני איתך. בוא ננסה להבין יחד."

כשמטופלים פשוט מפסיקים לקחת

זה קורה הרבה יותר ממה שחושבים. לפעמים התרופה עושה תופעת לוואי לא צפויה, לפעמים פשוט נגמר המרשם ואין תור פנוי. יש גם מי שמרגישים טוב פתאום, ומניחים שהם כבר לא צריכים. ואז הדברים חוזרים. החרדה. הדיכאון. חוסר השקט. ולפעמים גם תחושת כישלון: "למה זה חזר? מה לא עשיתי נכון?" 

בשיחה טיפולית פתוחה, אפשר להבין מה באמת קרה. להוריד את האשמה. להסביר מהו "אפקט ריבאונד" (כשהסימפטומים חוזרים חזק יותר לאחר הפסקה פתאומית), ולגבש יחד דרך תקשורת מחודשת עם הרופא המטפל.

העובדה שהמטפל שלכם אינו רופא לא פוטרת אותו מלהתעניין בתמונה המלאה. הוא לא ימליץ לכם איזה כדור לקחת, אבל הוא יכול להקשיב למה שהכדור הזה עושה לכם בראש או בלב.
אם אתם מטופלים, תרגישו חופשיים להעלות את זה בעצמכם. אל תחכו שידברו איתכם על זה. ואם אתם מטפלים אל תחששו לשאול. כל עוד אינכם נותנים עצה רפואית, אלא מקשיבים לחוויה, אתם עושים בדיוק את מה שמטפל אמור לעשות: להיות עם האדם שמולכם על כל מה שהוא מביא איתו, כולל הקופסה הקטנה מהבית המרקחת.