פוסט אורח: ההתמודדות הפסיכולוגית עם כאב כרוני

כאבים כרוניים לעיתים קרובות מלווים בדיכאון, חרדה ובעיות רגשיות שונות – שלא תמיד ברור אם הן גורם, תוצאה או חלק מאותה תופעה. התמודדות פסיכולוגית טובה יותר תאפשר לכם איכות חיים משופרת ולפעמים גם תצמצם את הכאבים.

ההתמודדות עם כאבים כרוניים ועם הפרעות כאב היא עניין לא פשוט. הכאב עצמו הוא לעיתים מגביל, מציק, פוגע בתפקוד ובמצב הרוח. ומעבר לבעיה הראשונית של הכאב, לעיתים קרובות אנשים שסובלים מכאב כרוני למשך תקופות ארוכות מפתחים בעיות משניות – פסיכולוגיות, חברתיות, לעיתים גם כלכליות.

נוירולוגים ופסיכיאטרים נוהגים לומר היום שאי אפשר באמת להפריד בין הפרעות מצב רוח כמו דיכאון, חרדה ואובססיה לבין הפרעות כאב. המחקרים העדכניים מצביעים על כך ששתי המערכות – זו של הכאב וזו של מצב הרוח – בעצם "מתחרות" זו בזו (ירדן התייחס לזה כאן).

נדמה לי שמדויק לומר שמחסור או חוסר זמינות של מוליכים עצביים כמו סרוטונין ונוראדרנלין, מעורב בשני סוגי התופעות. לכן, מי שסובל מדיכאון או חרדה לעיתים קרובות גם יסבול מכאבים – ולהפך. שלא במפתיע, תרופות שונות שעוזרות להפרעות מצב רוח (SNRI, טריציקליים ועוד) יעילות בהרבה מקרים גם לטיפול בהפרעות כאב.

מעבר לתיאור הפיזיולוגי, גם ברמה הפסיכולוגית הפשוטה, טבעי שההתמודדות עם הכאב ועם השלכותיו תקשה עליכם נפשית, תערער אתכם, תעורר בכם חששות ופחדים. ומעבר לטיפול תרופתי, חשוב גם האופן שבו אתם תופסים את עצמכם, את חייכם ואת הכאב שלכם.

אני עצמי אינני רופא אלא חולה. בשורות הבאות אנסה לשתף אתכם בכמה לקחים, עצות וטיפים, מהניסיון האישי שלי ומנסיונם של רבים עמם שוחחתי על הנושא, אנשי מקצוע ומתרפאים.

10 טיפים לחיים טובים יותר עם כאב

אנשים שסובלים מכאבים כרוניים לעיתים קרובות מבטאים מצוקה רגשית ומספרים על תסכול, כעס, בדידות ואפילו ייאוש. אבל החיים עם כאב או מחלה לא חייבים להיות קשים ואומללים, וזה תלוי במידה רבה במה שתחשבו ותעשו. אלו הטיפים שלי, ואתם מוזמנים להוסיף טיפים משלכם בתגובות:

1. תירגעו. ככל שזה בנאלי, זה תמיד נכון: נסו להירגע. מתח וחרדה בדרך-כלל מקיימים מעגל קסמים עם הפרעות כאב – זה מחמיר את זה. לכן, בשלב ראשון, תתרגלו להזכיר לעצמכם בכל פעם שכואב לכם שהכי חשוב זה להירגע, להיות רפויים ולנשום עמוק. אתם יכולים לעשות את זה עכשיו.

2. הגדירו את איכות החיים כמטרה. זה נושא גדול שאפשר להקדיש לו ספר (ולמעשה, יש אנשים שכתבו על כך ספרים), לכן בתור התחלה נאמר שהמטרה שלנו היא לא רק לסבול פחות אלא גם ממש לחיות ואפילו ליהנות מהחיים.

3. אל תפחדו מהכאב. חרדות סביב הכאב שישנו או מזה שיבוא, או מהמחלה שאולי עומדת מאחוריו, עשויים לא רק לשתק אתכם אלא גם להגביר את תחושת הכאב. הלא-ידוע לעיתים קרובות מפחיד. לכן, אחרי שמקבלים את המידע המקצועי ובעיקר במקרים שבהם הכאב הוא לא תוצאה של מחלה חמורה חו"ח, יש לכאבים נטייה להצטמצם ולהפוך נסבלים יותר. בהמשך, הסחות דעת והתייעצות עם בעל מקצוע מתאים יכולים להקל מאד.

4. אל תחשבו על הכאב. כן, קל לומר וקשה לעשות. אבל ישנן ראיות רבות לכך שתחושת הכאב מושפעת ישירות מעצם המחשבה עליו. לפעמים, התמקדות ו"האזנה" לתחושות דווקא מועילה, במיוחד אם היא חלק מתהליך שבו אתם לומדים להרפות, להירגע, ולזהות מה משפיע על הכאבים שלכם. אבל עיסוק מתמיד בכאב, מלבד ההפרעה לשגרת היום, גם נוטה להגביר את הכאבים.

5. צרו הסחות דעת. לעיתים קל יותר לצלוח את שגרת היום כשפשוט מתעלמים מהכאב, והסחות דעת שונות עשויות להוכיח את עצמן כיעילות מאד כי הן, פשוטו כמשמעו, גורמות למוח שלכם להעביר את הפוקוס למקום אחר. זוכרים כשהייתם ילדים וקיבלתם מכה, שאמא נהגה לשיר לכם שיר והכאב פתאום נעלם? זה לא היה טריק מלוכלך – זו טכניקה די אפקטיבית.

6. דברו על זה. כדאי לבחור בתבונה עם מי וכמה לדבר על הכאבים שלכם. מומלץ, בין השאר, לא להתיש את בן/בת הזוג או החבר/ה הקרובים ב"חפירה" בלתי פוסקת על הנושא. לעומת זאת, אנשים אחרים שכואב להם לעיתים קרובות ישמחו לדבר ולהקשיב וגם לשתף אינפורמציה וניסיון אישי.

יש פורומים, קבוצות תמיכה וכל מיני מסגרות אחרות שבהן תוכלו לעשות את זה. בכל מקרה, כדאי לקבוע כללים וסייגים ברורים כדי לא להפוך אובססיביים. השתמשו בדיבורים כדי לפרוק, ללמוד, לשתף וליידע. אבל דעו למצוא את המקום והזמן.

7. נסו להקל על עצמכם. דרך קיצונית אחת להתמודד עם כאב ומחלה היא להרים ידיים, להסיר כל אחריות, לשקוע ברחמים עצמיים ובהמשך גם בתחושה של חוסר ערך עצמי, חוסר אונים וחוסר ביטחון. אבל גם לא צריך להגזים לצד השני. יש אנשים שמנסים בכוח לא לשנות כלום, לא לוותר, לא להקל על עצמם בשום דרך. למרות הצורך הטבעי "להיות כמו כולם", לא לאבד שליטה, לא לקבל יחס מיוחד ולא להפוך למישהו שמרחמים עליו, זו קצת "אותה המחלה רק בצורה אחרת".

מותר לחוש קצת רחמים עצמיים. מותר לבכות ולכעוס ולחוש מרמור. לפעמים זה אפילו חלק חשוב בהתמודדות. מותר לדרוש מעצמכם, לפעמים, קצת פחות. ובעיקר, כדאי להכיר במגבלות ולעשות פשרות הכרחיות, אחרי שבחנתם מחדש את סדרי העדיפויות שלכם. גם מותר לדרוש שיתחשבו בכם, בעיקר כשמדובר ברשויות – רשויות המס, יחידת המילואים, מקום העבודה או מוסד לימודים.

8. אל תסתירו. הנטייה הטבעית של רבים היא להסתיר את "הבעיה". החשש מהחשיפה, מהמבוכה, מתגובת הסביבה וכו', הוא לגיטימי, אבל לפעמים יש יתרון דווקא ביציאה מהארון. אתם יכולים להיות גלויי לב או אינפורמטיביים, בהתאם למקרה, העיקר שעצם ההסתרה לא תהפוך לבעיה.

לדוגמא, במקום העבודה אפשר להסביר למי שצריך את מה שצריך – מדוע אתם מתנהגים בצורה מסוימת, האם וכיצד ניתן לעזור או שאין צורך לעזור. בפעם הבאה ש"תיעלמו" לשעה או תגיעו בבוקר עם פרצוף חמוץ, או תישארו בבית, תהיה לכם דאגה אחת פחות על הראש.

9. שתפו את הרופא. התהליכים הרגשיים והתופעות הפסיכולוגיות המתלווים לכאב, הם לעיתים קרובות חלק בלתי נפרד מהאבחנה והבנת המחלה. אל תתביישו לשתף את הרופא שמטפל בכם בתחושותיכם – זה עשוי להשפיע גם על התרופות שירשום לכם. ואם אינכם מוצאים שפה משותפת עם רופא המשפחה או הנוירולוג, תמיד כדאי לשקול התייעצות עם פסיכולוג או פסיכיאטר.

10. עשו שינויים בסגנון החיים שלכם. אורח החיים וההרגלים הם לרוב לא הגורם הראשוני או העיקרי לכאב, אבל לעיתים קרובות מאד הם "מנהלים" אותו – מהווים טריגר, משפיעים על העיתוי והעוצמה. עליכם להתבונן בסגנון החיים שלכם בכנות, ולבדוק מה תוכלו לשנות באופן שבו אתם עושים דברים, וגם אילו פעילויות תוכלו להוסיף.

את הבירור העצמי הזה יש אנשים שאוהבים לעשות לבד, אחרים בוחרים לעשות אותו במסגרות של עזרה הדדית (כמו פורומים של חולים), ויש אנשים שמפיקים תועלת מהתייעצות עם אנשי מקצוע – פסיכיאטר, פסיכולוג, ולעיתים דווקא עובד סוציאלי, מאמן או פיזיותרפיסט. אבל האנשים הראשונים שעליכם לדבר איתם לגבי הקשר בין הרגלים ושגרת יום לבין הכאבים שלכם, הם רופא המשפחה והנוירולוג.

***

הכותב הוא בעל הבלוג מיגרנה 101 העוסק בכאבי ראש וההתמודדות איתם.

ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961

לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.

קבלו עדכונים במייל

מחשבות של אחרים

מאיר: אני מקבל טיפול של אסקטמין במשך שנתיים התרופה עבדה טוב.מזה כשבוע אני מתחיל להרגיש שוב תופעות של דיכאון.מבקש...

מיקה: שלום,בת שלי בת 12, גבוהה, שוקלת 55 ק״ג, עם הפרעות קשב. התחילה עם אטנט שהיה מלווה בתופעות של נדודי שינה. החלפנו...

ניר: מעניין אבל חולק עליך בעניין הסיבות למה שתיארת. פחד המוות קיים אצל חלק יותר וחלק פחות אבל אצל יותר ויותר יש רצון...

חיים: הי אני כבר כמה שנים נהנה מאד לקרוא את מאמריך, אבל לאחרונה זה נהייה מאד קשה לקריאה, בגלל כל הסימנים האלו\ה... אני...

Amikam Salant: סקירה מרתקת !! תודה לך ד"ר ירדן לוינסקי על חוכמת החיים שלך !! בהערכה , עמי סלנט

שלומית אלחנני: אנשים חזקים יכולים להרשות לעצמם לפנות שימת לב, זמן, לאחרים - מתוך בחירה. אנשים חזקים שמים לב למה שנחוץ להם לשמר -...

תהילה: שלום וברכה! אני מקלפת את השפתיים כבר מגיל 5 ואני בת 37 מה יכול לעזור לי?????????? תודה!!!!!!!!

דוקטור יארינג: הצלחת לקלוע בכל סעיף, מזלי שאני מצליח לקרוא את הכותרות ולא להכנס לתוך הכתבות בעיתון, אין לי פייס/אינסטה/איכס או...

תגובות

2 תגובות לרשימה ”פוסט אורח: ההתמודדות הפסיכולוגית עם כאב כרוני“, בסדר כרונולוגי. ניתן להוסיף תגובות בהמשך העמוד.

  1. מאת לייף:

    מס' 5 ו-8 לדעתי הכי חשובים. הסחות דעת פשוט עוזרות בהמון דברים בחיים, וגם כן להיות ישיר ואמיתי, לדעת להתמודד ולא משנה עם מה.

  2. מאת בכאב כרוני:

    כתוב נכון ומדוייק. אני מתמודדת 3 שנים עם פציעה שהסתבכה לבעיה אורטופדית סבוכה שגורמת לי לא רק כאבי תופת אלא גם בעיות תפקוד קשות, חולשה וכיוצ"ב. בנוסף יש לי 3 ילדים מתוכם אחד תינוק (סחבתי הריון במצב הזה!). רק לאחרונה קיבלתי אבחון דבר שנותן לי תקווה מצד אחד, אבל גם ייאוש – כי כל הסיבוך הזה הוא פשוט הזוי ובכלל לא אמור היה לקרות, ובעצם מקביל לללכת ברחוב ופתאום שיפול עלייך משהו מלמעלה ויפגע בך קשות. כך בעיני. כלומר – גם אם יהיה ריפוי אין הבטחה שזה לא יחזור. הטיפול שאני צפויה לו הוא ארוך – לפחות חצי שנה וכולל שיקום מאוד אינטנסיבי וכואב עם טיפולים מאוד כואבים של זריקות לתוך המפרקים, ויתכן שאצטרך גם 2 ניתוחים. היתי לפני כל הסיפור פעילה מאוד וספורטאית, ויוכלתי להזדהות עם כל התחושות והדברים שכתבת במאמר. תמיד הייתי בטוחה, לפני שנכנסתי לכאב כרוני, שאפשר לשלוט בכאב ושאנשים עם כאבים כרוניים הם מפונקים. אז גיליתי שזה פשוט לא נכון. הסביבה לא תמיד מבינה את מצבי. אני לא נראית נכה – למרות שלעיתים אני עם קביים, ובאופן כללי אני אדם אופטימי ומלא חיים – כך שלא תמיד זה ברור לסביבה למה אני פתאום בכזה כאב ואז אני נראית כמפונקת, אפילו לבן זוגי. אני חושבת שאי הקבלה של הסביבה למצבי מתחילה מזה שאני לא מכירה במצבי ולא מגדירה אותו בפני הסביבה ומהם צרכיי. לי נדמה כל פעם שאני בעצם מדמיינת/ מגזימה / לא הגיונית, ולכן פעמים רבות אני לא מטפלת בעצמי כמו שצריך, לא שמה גבולות, יורדת על עצמי. המצב שלי מקביל להליכה על שברים ללא טיפול – ועדיין זה נראה לי לא הגיוני, ושזה משהו אצלי בראש, ומשהו אצלי פשוט לא בסדר. מניחה שזה יושב על יחס לעצמי עוד לפני הפציעה שלא היה תמיד של אהבה ובטחון עצמי. אני חושבת שהמתסכל הגדול בכאב זה חוסר השליטה בגוף, ואי ההבנה איך יכול להיות שכל כך כואב לך, ולמה זה קרה לך. התסכול אצלי כאמור כי בכלל לא היתי אמורה להסתבך כך! הפציעה המקורית שלי כבר מזמן טופלה וסודרה וזה פשוט סיבוך מטופש שאפשר היה להמנע ממנו לו רק היתי יודעת שבהתנהלות הראשונה שלי (של להמשיך לעשות הכל בלי מנוחה ובלי להקשיב לגוף) אני מסכנת את עצמי בסיבוכים נוספים. תודה על ההקשבה ותודה על הכתבה המעניינת. לקחתי מכאן טיפים רבים!

הוספת תגובה






דוקטור, למה לא ענית? כדי להבין איך אני עונה לשאלות קראו את מדיניות התשובות שלי.

על מנת להגן על אתר זה מפני ספאם, שפה בוטה, התקפות אישיות או מסעות צלב, הפעלתי את אפשרות מודרציית התגובות באתר. כדי להבין איך אני עונה לשאלות קראו את מדיניות התשובות שלי.
אפרסם את תגובתך מייד לאחר שאוודא שאין שם שום דבר שמסוכן לבריאות.