היכולת להתרכז נתפסת לרוב כמיומנות בסיסית. כשאנחנו לא מצליחים לשמר תשומת לב, אנחנו נבהלים. לעיתים קרובות, האצבע מופנית מיד לעבר אבחנה אחת בולטת: הפרעת קשב. אבל המציאות מורכבת יותר.

קושי להתרכז הוא סימפטום ולא אבחנה. יש לו סיבות רבות: דיכאון, עייפות, עומס רגשי, ואפילו חרדה. אחד המקרים הנפוצים והפחות מדוברים הוא מצבים שבהם חרדה משמעותית מתבטאת כסימפטומים דמויי הפרעת קשב. כלומר, המוח לא פנוי להתרכז, לא כי יש בו חוסר איזון של עוררות או ליקוי נוירולוגי, אלא כי הוא מוצף מדאגה.

כשהקריירה נבלמת המוח יוצא משליטה

שירה, בת 28, הגיעה אליי לאחר שהופנתה על ידי רופא המשפחה. היא בוגרת תואר שני, עובדת בחברת פרסום, מתוארת על ידי עמיתיה כחרוצה, יסודית, אחראית. עד לפני חצי שנה, תפקדה באופן מבריק: ניהלה מספר פרויקטים במקביל, לא החמיצה דדליין, וידעה להתמודד עם לחצים.

ואז, כאילו בן רגע, משהו השתבש. שירה לא הצליחה להתרכז בשום דבר. ישיבות עברו מולה כמו רעש לבן. מיילים הצטברו. היא ניסתה להישאר שעות נוספות כדי להספיק אבל מצאה את עצמה יושבת מול המסך בלי להבין מה כתוב. “אני מרגישה כאילו המוח שלי פשוט לא נדלק”, היא אמרה בפגישה הראשונה. “הוא כבוי. כל הזמן”.

“אולי זו הפרעת קשב שלא עלו עליה עד עכשיו?”

שירה התחילה לחפש תשובות. היא נזכרה שתמיד הייתה איטית יחסית בכתיבת עבודות בלימודים, שהייתה משקיעה הרבה יותר זמן מחברותיה. היא תמיד חשבה שזה בגלל שהיא פרפקציוניסטית. עכשיו היא שואלת את עצמה אם יכול להיות שזו בעצם הפרעת קשב שלא אובחנה?

גם בן הזוג שלה העלה את האפשרות הזו. הוא סיפר שאביו אובחן עם ADHD רק בגיל 50, ופתאום כל ההתנהגויות שלו קיבלו הסבר. רופא המשפחה הסכים להפנות להערכה, והסביר שלעיתים קרובות נשים עם הפרעת קשב מוחמצות בילדות, בגלל שהן פחות “היפראקטיביות” ויותר שקטות ומוסחות פנימית.

סימפטומים הם רק ההתחלה – ההקשר חשוב לא פחות

במפגש, עשינו סדר. הפרעת קשב מוגדרת על ידי קבוצה של תסמינים מוכרים כמו מוסחות, קושי בארגון, אימפולסיביות או פעלתנות יתר. אבל כדי לאבחן, לא מספיק “לזהות את הסימפטום”. צריך לשאול: האם זה קיים בעקביות? האם זה היה נוכח מאז הילדות? האם זה מופיע בכל תחומי החיים? והכי חשוב – האם יש הסבר אחר טוב יותר?

שירה תיארה את הקושי להתרכז, אבל גם התחושות מסביב: היא מרגישה שהיא “מפספסת את החיים”. שהראש שלה עסוק כל הזמן בלפחד: מה אם אני אכשל? מה אם יפטרו אותי? מה אם כולם מגלים שאני בעצם לא טובה כמו שהם חושבים? היא סיפרה לי שהיא יושבת בלילה מול פרזנטציה, לא מצליחה להתחיל – כי היא משותקת מהמחשבה שהיא תעשה טעות. שהכול יתמוטט. שזו ההזדמנות האחרונה שלה להוכיח את עצמה. כדי להתמודד היא ניסתה להירגע. בן הזוג שלה אמר לה “יהיה בסדר”, אבל היא ענתה לו בשקט: “אבל איך אתה יודע שזה באמת יהיה בסדר?”

התחלנו לברר גם שאלות גופניות. שינה? לא טובה. שירה נשארת ערה שעות מול המחשב, מנסה “להכריח את עצמה” להתחיל משימות, אבל לא מצליחה לקרוא פסקה אחת מבלי שהמחשבות יקטעו אותה. כשהיא שוכבת לישון מתחילות מחשבות על העבודה ועל הכישלונות האפשריים, ואיך  היא תאכזב את כולם. היא גם תיארה דופק מואץ, תחושת מחנק, ולפעמים רעד בידיים. היא עברה בירור רפואי מקיף והכול נמצא תקין. בהקשר הזה, היה ברור לשנינו שהתמונה שונה מהמחשבה הראשונה: מה שנראה כמו הפרעת קשב הוא למעשה הפרעת חרדה. החרדה היא זו שמציפה את שירה ולוקחת לה את הקשב עד שהיא משתקת את היכולת להתמודד.

למה חשוב להבדיל?

האבחנה המדויקת משנה את אופי הטיפול. אם היינו מאבחנים הפרעת קשב, שירה אולי הייתה מקבלת תרופה ממריצה שהייתה עלולה דווקא להחמיר את החרדה, להגביר את תחושת העוררות ואפילו לפגוע בשינה עוד יותר.

במקום זה, הכיוון היה ברור: בנייה של תוכנית טיפול בחרדה, הכוללת טיפול קוגניטיבי־התנהגותי (CBT), מיקוד בזיהוי דפוסי חשיבה קטסטרופליים, ועבודה על ויסות רגשי. לצד הטיפול האישי, שירה התמקדה גם בכלים לניהול שיחות עם הממונים עליה כדי להוריד את הלחץ ולבנות לעצמה שגרת עבודה יותר מותאמת. תוך מספר חודשים השיפור היה ניכר. הריכוז חזר, הביטחון גדל, החרדה נרגעה.

היכולת לשים לב למורכבות של מקרים כמו של שירה היא המפתח לאבחנה נכונה. לא כל מוסחות היא הפרעת קשב ולא כל קושי בביצוע הוא נוירולוגי. לעיתים מדובר במצוקה רגשית עמוקה, שפשוט לא מצליחה להישמע במילים אבל צועקת דרך הגוף.

כדי להבין, צריך לעצור. להקשיב. לברר היסטוריה, סימפטומים, הקשר. רק אז נוכל להבדיל בין מוח מוסח למוח מפוחד. בין צורך בריטלין לצורך בשיחה רגישה שמפוגגת את הלחץ.

כי לפעמים, הדרך להתרכז – מתחילה בכלל ברשות לפחד.