בתחילת 2026 פורסמו שני מאמרים שסיפרו לכאורה סיפורים הפוכים לגמרי. מחקר אחד, מאת ג'ון היידט (שגם פרסם בשנה שעברה ספר פופולרי על הנושא) טוען שרשתות חברתיות גורמות לנזק משמעותי לבריאות הנפש של מתבגרים. מחקר אחר ורחב היקף שכלל יותר מ־25 אלף בני נוער בבריטניה, מצא בדיוק ההפך: שלא נמצא קשר בין זמן השימוש ברשתות לבין החמרה במצב הנפשי לאורך זמן.

הורים קראו את הכותרות, נבהלו, ואז נרגעו, ואז שוב נבהלו. אנשי חינוך התבלבלו. מקבלי החלטות מצאו את עצמם שוב באותה נקודה: כולם מסכימים שיש בעיה, אף אחד לא מסכים מהי בדיוק, ובוודאי לא מה עושים איתה. יש מדינות שכבר החליטו שאוסרים עם בני נוער כל כניסה לרשת חברתית. מדינות אחרות, כמו ישראל, פשוט לא עושות כלום.

זו אולי הנקודה החשובה ביותר: הדיון הציבורי בפחד מרשתות חברתיות לא תקוע בגלל שאין נתונים, אלא בגלל שאנחנו שואלים את השאלות הלא נכונות.

איך "בריאות הנפש" הפכה למילת קסם שמבלבלת אותנו

בשנים האחרונות, כל דיון על רשתות חברתיות ונוער ממוסגר סביב שאלה אחת: האם זה פוגע בבריאות הנפש. זו שאלה טבעית, במיוחד בעידן שבו חרדה, דיכאון ופגיעות רגשיות הפכו לנושא מרכזי בשיח הציבורי. אבל זו גם שאלה בעייתית. "בריאות נפשית" היא מונח רחב מדי, מעורפל מדי, ולעיתים מפחיד מדי. יש חוקרים שמגדירים אדם בריא בנפשו כאדם שאין לו אבחנה. זו הגדרה די גרועה.

במחקר אחד, בריאות נפשית נמדדת על ידי שאלונים קצרים על מצב רוח. במחקר אחר, מדובר באבחנות קליניות. בשיח הציבורי, כל תחושת אי שקט, שעמום, קנאה או עייפות מתורגמת מיד לבעיה נפשית. כשאנחנו שואלים האם רשתות חברתיות "פוגעות בבריאות הנפש", אנחנו כמעט מבטיחים לעצמנו תשובה מעגלית: כן, לא, תלוי, לפעמים, אצל חלק מהילדים, בתנאים מסוימים.

המחקר הבריטי שעקב אחרי בני נוער במשך שלוש שנים מצא כי עלייה בזמן השימוש ברשתות לא ניבאה עלייה בחרדה או בדיכאון בשנה שלאחר מכן. זה מחקר רציני, גדול, ומתוכנן היטב, והוא מצטרף לשורה של מחקרים שמראים שהאפקט הממוצע של רשתות חברתיות על מצב נפשי הוא קטן מאוד, לפעמים זניח. אבל כאן בדיוק מתרחש בלבול מסוכן: העובדה שמשהו לא גורם לעלייה מדידה בדיכאון לא אומרת שהוא בטוח, בריא או ראוי. גם היעדר השפעה סטטיסטית לא אומר כלום על חוויה אנושית.

נערה שגולשת חודשיים בתוך תכנים של דיאטות קיצוניות ואז יוצאת מזה לא תופיע בגרף השנתי. נער שמקבל הודעת סחיטה מינית ונכנס למצוקה קשה אבל מתאושש עד הסתיו, לא ישנה את ממוצע המדדים. הפגיעה קיימת, אבל היא לא תמיד מתאימה לאופן שבו אנחנו מודדים בריאות נפשית.

מה שאנחנו כנראה יכולים להסכים עליו

• רוב המתבגרות מדווחות על פניות לא רצויות מזרים, ולא מדובר בתופעה שולית או חריגה, אלא בחוויה יומיומית עבור רבות מהן. לפי נתונים שנאספו במחקרי עומק פנימיים של מטא, 58 אחוז מהנערות שמשתמשות באינסטגרם ו־57 אחוז מהמשתמשות בסנאפצ׳ט דיווחו כי פנו אליהן זרים באופן שגרם להן אי נוחות לפחות פעם אחת. כלומר, עבור יותר ממחצית מהנערות, עצם הכניסה לאפליקציה כרוכה גם בחשיפה לאינטראקציות לא רצויות עם אנשים שהן אינן מכירות, לעיתים בוגרים, לעיתים אנונימיים, ולעיתים בעלי כוונות מיניות מובהקות .
• עשרות אחוזים מהמתבגרות נחשפות באופן קבוע לתכנים הקשורים לפגיעה עצמית ולהפרעות אכילה. כארבע מתוך עשר נערות מדווחות שהן רואות תכנים כאלה אחת לחודש או יותר, ולא מדובר בחיפוש אקטיבי, אלא בתוכן שמופיע בפיד בעקבות האלגוריתם. זהו נתון מטריד במיוחד משום שחשיפה כזו מתרחשת גם אצל נערות ללא היסטוריה של מצוקה נפשית, פשוט משום שהמערכת לומדת במהירות איזה תוכן מושך תשומת לב, ומגבירה אותו. כך נוצרות שרשראות של חשיפה חוזרת, לעיתים מבלי שהנערה עצמה מבינה כיצד הגיעה לשם .
• נערים, לעומת זאת, מדווחים יותר על חשיפה לתכנים אלימים, הימורים ותכנים מיניים קשים. כ־65 אחוז מהבנים בגיל ההתבגרות מדווחים שהם נתקלים בתכנים הקשורים לאלימות, כלי נשק או קטטות לפחות לעיתים, ו־43 אחוז מדווחים על חשיפה לתכנים של הימורים או הימורי ספורט. גם כאן, לא מדובר בהכרח בחיפוש יזום, אלא בתוצאה של אלגוריתמים שמקדמים תוכן מעורר רגש, קיצוני או ממכר, במיוחד אצל משתמשים צעירים שזמן השהייה שלהם גבוה .
• במחקר פנימי של אינסטגרם נמצא כי 9 אחוז מבני הנוער בגילאי 13 עד 15 קיבלו פניות מיניות לא רצויות בתוך שבוע אחד בלבד, כאשר 93.8 אחוז מהפניות הגיעו מזרים. כלומר, כמעט כל פנייה מינית כזו הגיעה מאדם שלא היה מוכר לנער או לנערה, ולעיתים קרובות גם לא בן גילם. בנוסף, 19.2 אחוז מבני הנוער דיווחו כי נחשפו לעירום לא רצוי באותו פרק זמן קצר. אלה אינם אירועים נדירים, אלא תופעות שחוזרות על עצמן בקנה מידה רחב, ומתרחשות גם אצל ילדים שמבחינה רגשית נחשבים מתפקדים ובריאים.
• ולצד כל אלה, יש את הפגיעה "הקלה" יותר, אובדן השינה. כרבע מהנערות שמשתמשות בטיקטוק מדווחות שהאפליקציה מפריעה להן לישון בכל לילה כמעט. לא משום שהן רוצות בכך, אלא משום שהפלטפורמות נבנו כך שקשה מאוד לעצור. ההתראות, הסרטונים האינסופיים, והתחושה שאם עוצרים מפספסים משהו, פועלים בדיוק על אותם מנגנונים מוחיים שמקשים על ילדים ומבוגרים כאחד לווסת את השימוש. כשזה קורה ערב אחרי ערב, ההשפעה אינה דרמטית או פתאומית, אלא מצטברת, עייפות, ירידה בריכוז, ופגיעה בתפקוד היומיומי, גם בלי אבחנה פסיכיאטרית אחת ברורה.

במובן הזה, הנתונים לא מתארים קריסה נפשית, אלא חשיפה מתמשכת לסביבה שלא תוכננה עבור ילדים, ושדורשת מהם כישורי ויסות, שיפוט ובחירה שעדיין אינם בשלים בגיל ההתבגרות. וזה אולי ההבדל החשוב ביותר בין מה שהמחקרים מצליחים למדוד לבין מה שההורים וילדיהם חווים בפועל, חוויה יומיומית של חוסר שליטה, חיכוך מתמיד, ועייפות נפשית שאינה נכנסת בקלות לשאלון מחקרי, אבל נוכחת מאוד בחיים עצמם.

אלו לא "רגשות". אלה לא "מדדים". אלו מצבים.

כאן נחשף כשל מרכזי בשיח הציבורי: אנחנו מתעקשים להוכיח שהרשתות גורמות לדיכאון, במקום לשאול אם הן מתנהגות כמו מוצר בטוח לילדים.

אנחנו לא מאפשרים לילד להיכנס ולהמר בקזינו, לא כי הוכחנו שזה יגרום לו דיכאון, אלא כי ברור לנו שזה לא סביבה שנבנתה לטובתו. רשתות חברתיות נבנו על אותם עקרונות בדיוק: חיזוקים משתנים, התמכרות, תשומת לב מתמדת, וחשיפה לא מבוקרת.

הורים מרגישים שמשהו חומק להם מהידיים. הם רואים ילד שמתרחק, שמסתגר, שמגיב אחרת, ואין להם שפה להסביר את זה. אז הפחד מתנקז למושג אחד גדול: "בריאות נפשית". זה מושג שמותר לפחד ממנו ומותר להילחם עליו, אבל הוא גם מושג שלא עוזר לנו לפעול. הפחד מהרשתות הוא אמיתי, אבל הוא לא תמיד מדויק.

אז מה כן כדאי לעשות

לא להיכנס לפאניקה ולא להכחיש.

הצעד הראשון הוא להפסיק לחפש תשובות פשוטות. רשתות חברתיות אינן רעל. הן סביבה מורכבת עם סיכונים ברורים במיוחד לילדים ולמתבגרים. הצעד השני הוא להזיז את הדיון מבריאות נפשית לבטיחות והתאמה התפתחותית. לא צריך להוכיח שכל דבר גורם לדיכאון לפני שנגביל אותו לילדים.

הצעד השלישי הוא להחזיר את האחריות למבוגרים. לא רק לומר לילדים שלנו "זה מזיק לבריאות הנפש שלך" ואז להשאיר אותם לבד מול אלגוריתם אגרסיבי, אלא לבנות גבולות אמיתיים: שעות שימוש, מכשירים מחוץ לחדר בלילה, גיל כניסה מאוחר יותר, ואכיפה אמיתית מצד פלטפורמות. כאן יכולה להיכנס גם חקיקה כמו שנקבעה לאחרונה באוסטרליה וצרפת. הבעיה ששם זו חקיקה לא אינטליגנטית. ההיסטוריה מראה שלאסור על כל בני הנוער לעשות משהו, מייצר לכולם מוטיבציה למצוא דרכים לעקוף את החוקים. צריך לכתוב חוקים שבאמת שומרים על כולנו.

והצעד האחרון הוא לדבר עם הילדים עצמם, לא מתוך פחד אלא מתוך סקרנות. לשאול מה הם רואים, מה הם מרגישים, מה מושך אותם לשם, ומה קשה להם. כי בסופו של דבר, השאלה החשובה אינה האם רשתות חברתיות פוגעות בבריאות הנפש של בני נוער, אלא האם אנחנו, כמבוגרים, מוכנים להגן עליהם בסביבה דיגיטלית שנבנתה בלי שהם היו אמורים להיות בה מלכתחילה.

וזו כבר לא שאלה של מחקר, אלא של אחריות.