אנטומיה של מגיפה
לאחרונה התבקשתי לחוות דעתי על ספרו של רוברט ויטאקר "אנטומיה של מגיפה", שעוסק בעליה של מספר הנוטלים תרופות פסיכיאטריות בארה"ב ובעולם.
מה שמשעשע אותי בבקשה, הוא שדעתי בנושא ידועה ונכתבה כאן בבלוג וגם במקומות אחרים פעמים רבות. יותר מכך, הספר פורסם כבר בשנת 2010, ומאז השיח בנושא עולה ויורד בכל פעם שמישהו נזכר בכך (הפעם זה בעקבות תרגום הספר והופעתו של ויטאקר בארץ). הרבה דברים כבר נכתבו, יכתבו וידונו בנושא אז אני מסכם בקצרה.
על הספר אנטומיה של מגיפה
בעקרון, אפשר לתמצת את הרעיון של ויטאקר לנקודות הבאות, אם כי בספר יש עוד כמה רעיונות שהוא מדבר עליהם.
- לאורך העשורים האחרונים פותחו ונמכרו מספר סוגי תרופות פסיכיאטריות חדשות שהיו יעילות יותר מהדורות הקודמים של התרופות.
- התרופות מבוססות על תאוריות של חוסר איזון כימי ויש ספק אם ההסבר הביוכימי מספיק טוב כדי להסביר את התחלואה
- התרופות קודמו על ידי חברות התרופות.
- אם התרופות היו באמת כל כך יעילות, היינו מצפים שאחוז הסובלים מתחלואה פסיכיאטרית ירד, כשלמעשה אחוז המאובחנים והנוטלים תרופות עלה. כמובן שיש גם תופעות לוואי.
- יש מספר מחקרים שטוענים שמצבם של אנשים הסובלים מתחלואה נפשית קשה ואינם נוטלים תרופות בעצם מצבם טוב יותר ממצבם של אלו שנוטלים תרופות
- לכן אפשר להסיק שתרופות פסיכיאטריות הן דבר רע למטופלים, במיוחד אם נוטלים אותם לתקופה ממושכת.
ראשית אומר: טוב שהספר נכתב כיוון שאני מאמין בגישה ביקורתית כלפי כל דבר וביכולת של המדע לבדוק את עצמו כדי לחפש באופן עקבי פתרונות טובים יותר ויעילים יותר לבעיות שאנחנו מכירים. ויטאקר איננו רופא או מדען, אבל הוא עיתונאי וסופר שעוסק מספיק זמן בתחומי המדע וצריך לתת לו את הקרדיט המתאים שהוא בדק ומאמין במה שהוא כותב.
תפקיד התקשורת הוא לשקף את המציאות, ולהעלות למודעות סוגיות לא פתורות. הבעיה היא שרפואה בכלל ופסיכיאטריה בפרט הם נושאים מורכבים מכדי שהתקשורת תצליח לזקק אותם למסרים הפשוטים שכל כך אוהבים בתקשורת. ולכן הדיון על מהי נפש, מהי בריאות נפש, מהי מחלה ומהם טיפולים ראויים יותר וראויים פחות מתדרדר בתוך שניות לשיח של "תרופות זה רע" , "הקונספירציה של חברות התרופות" או "אין דבר כזה הפרעת קשב".
אז מה יש לומר על הספר עצמו?
הספר עושה עבודה טובה בלהציג את הנטיה הגוברת לאבחן כל מצב אנושי.
לאורך השנים החברה המערבית נוטה יותר ויותר למדיקליזציה של המצב האנושי. זו לא תופעה של הפסיכיאטריה בלבד אלא נוגעת לכל תחומי הרפואה (תסמונת restless leg כדוגמא) ואפילו בתרבות אנחנו מייד מדביקים אבחנה לכל אדם שמתנהג בצורה שונה (שרה נתניהו כמשל). אם פעם בבית הספר היו ילדים חרשנים, ילדים ביישנים, בריונים, חביבי המורה ועוד, היום הם כבר אוטיסטים בתפקוד גבוה, ילדים חרדתיים, ילדים עם הפרעה מתנגדת ODD, תלותיים וכולי. כלומר כל התנהגות הופכת לאבחנה, ומה שפעם אולי היה מתואר כהתנהגות אנושית היום אנחנו נוטים להגדיר כהפרעה גם כאשר הליקוי אינו כל כך משמעותי. אגב, אם אנחנו נוטים לתת תרופות שנועדו להפרעות משמעויות לאנשים שסובלים מבעיות נורמליות שאינן מחלה, אולי זה מסביר את הירידה ביעילות התרופות שהוא מתאר?
הספר עושה עבודה לא רעה בתיאור הנטיה לטיפול ארוך טווח בהפרעות אפיזודיות.
ישנם תיאורים רבים של הפרעות פסיכיאטריות חולפות. מאפיזודה פסיכוטית שהגיבה היטב לטיפול ועד הפרעת חרדה שהגיבה לטיפול. חלק מהאנשים שאובחנו כסובלים מסכיזופרניה לדוגמא, יהיו יציבים שנים רבות לאחר האפיזודה שבגללה אובחנו ולא יזדקקו להמשך טיפול. ויטאקר מעלה ובצדק את השאלה מדוע אנשים רבים ממשיכים להיות מטופלים שנים רבות לאחר האפיזודה והטיפול התרופתי לא מופסק או מופחת.
הספר מתאר את הקשר בין הממסד הרפואי לבין חברות התרופות
חברות התרופות מעורבות בצורה בעייתית הן בהגדרות המחלות והן בהגדרות הטיפולים. התופעה הזו מוכרת גם מתחומים אחרים ברפואה וגם מתחומים אחרים בעולם, והיום יש מגמה הולכת וגוברת להציף את הסוגיה. אני גם כתבתי על כך בשנים האחרונות, וצריך להיות מודעים לאינטרסים השונים של כל הגופים, לבחון את התרופות ואת המאמרים בעין ביקורתית ולקבל החלטות שמבוססות על מידע אמין ואובייקטיבי ככל האפשר. מצד שני, אי אפשר לנתק לחלוטין את הקשר.
אנטומיה של בלבול
נדמה שהספר שמתחיל די טוב, הופך די מהר לשיקוף של הויכוח רב השנים "פסיכיאטריה נגד אנטי-פסיכיאטריה" והוא חוטא בדיוק באותן מגבלות שהוא טוען נגדם: כשהוא לוקח עובדות, חצאי עובדות ותאוריות ומסיק מסקנות כוללניות כשהוא בוחר את העובדות שהוא רוצה להדגיש כדי לחזק את התאוריה שלו. העובדה שהתאוריה יושבת בדיוק על מגמה עולמית של ערעור כל דבר שקשור לאיזה ממסד (במקרה זה הממסד הרפואי), שהמסרים קצרים ותקשורתיים "תרופות זה פויה" הופכת את הספר לאפקטיבי.
הספר מערבב בין קשר (קורלציה) לבין גורם
נכון שיש הרבה יותר אנשים שלוקחים תרופות, נכון שיש יותר אנשים שמאובחנים כסובלים מהפרעות פסיכיאטריות אבל האם האחד הוא הגורם של השני? התשובה כמובן היא שיש קשר בין הדברים אבל זו לא הוכחה שנטילת תרופות גורמת לתחלואה נפשית.
ראשית, יש יותר אבחנות. ככל שעוברות השנים ה DSM מכיל יותר אבחנות. עלינו מ 100 בערך ב DSM הראשון למעל 350 ב DSM החמישי. אפשר להתווכח אם כל האבחנות האלו באמת 'חדשות' או שלא, אבל מה שבטוח – ככל שיש יותר אבחנות ויותר אנשים שלומדים איך לאבחן, יהיו יותר אנשים מאובחנים.
שנית, יש יותר אפשרויות טיפוליות. ככל שיש יותר דרכים לטפל במשהו יהיו יותר אנשים שיטפלו בבעיה. לרופאים יש נטיה בעייתית לא לשאול אנשים על דברים שהם לא יודעים מה לעשות איתם. לדוגמא רופאים כמעט לא שואלים על אלימות במשפחה למרות שזה מאד נפוץ, כי הם לא יודעים מה לעשות עם זה. עד השנים האחרונות הם לא שאלו אנשים אם יש להם בעיות בתפקוד המיני, למרות שזה נפוץ מאד. למה? כי הם (עדיין) לא יודעים מה לעשות עם זה ועד שהמטופלים לא שמעו על ויאגרה ודומיה והאפשרויות לטיפול הפכו פופולריות והם באו לרופאים ודרשו טיפול ואז הרופאים התחילו לשאול ולאבחן הפרעות בתפקוד המיני. אז האם הויאגרה יצרה אבחנות של אין אונות? לא ממש, אבל הויאגרה גרמה לכך שיותר אנשים אובחנו.
אז אפשר לומר שחברות התרופות מעודדות אבחון, ואפילו יש עדויות שיש מקרים שזה קורה. אבל האם אנשים שמרגישים טוב הולכים לרופא ומבקשים תרופות? לא ממש. כשאנשים שומעים שאולי יש טיפול למשהו שמפריע להם, יש יותר סיכוי שהם יסכימו לקבל טיפול.
בנוסף לכך, אין ספק שלתרופות יש תופעות לוואי ושחלק מתופעות הלוואי גורמות גם לפגיעה תפקודית ואף לנכות. תרופות אנטי פסיכוטיות מטפלות לא רע בתסמינים פסיכוטיים כמו מחשבות שווא והלוצינציות, אבל גם יכולות לגרום להשמנה, רעד, סכרת וכו. אבל זו לא הוכחה שנטילת תרופות גורמת לעליה בתחלואה פסיכיאטריות, כפי שתופעות לוואי של אינסולין לא גורמות לעליה בתחלואה בסכרת.
שלישית, ככל שיש יותר קבלה בחברה של התחלואה הפסיכיאטרית, שזה נורמלי לדבר על הדיכאון שלך, החרדה או האובססיות יהיה גם טבעי יותר ללכת, לקבל אבחנה ולקבל טיפול. חלק מהאנשים יבחרו בטיפול בשיחות, חלק בשינוי הרגלי חיים, חלק בתרופות וחלק בכולם גם יחד. האם זה אומר שהתרופות גורמות למחלות פסיכיאטריות? ויטאקר כאן מערבב בין סיבה למסובב.
ויטאקר חוטא לדיון בכמה רבדים. הוא משווה בין קבוצות חולים שלא ניתן להשוות ביניהן בלי תיקנון. הוא טוען שאלו שהפסיקו טיפול מצבם טוב יותר, בלי להתייחס לשאלה אם עצם העובדה שיכלו להפסיק טיפול קשורה לכך שמצבם היה טוב יותר מלכתחילה. הוא טוען שמטופלים ממדינות מתפתחות שלא לקחו תרופות לסכיזופרניה מצבם היה טוב יותר, בזמן שיש הרבה מחקרים שמראים בדיוק ההפך. הוא טוען שעצם העובדה שתאוריות חוסר האיזון הכימי במוח לא מספקות הסבר מקיף או לא מביאות להחלמה מלאה הן הוכחה לכך שמחלות נפשיות הן לא מחלות מוחיות. נו באמת. זה שטרם הצלחת להסביר משהו לא אומר שהוא לא קיים.
משום מה הוא מוצא טעויות מתודולוגיות ברוב המחקרים שמראים יעילות תרופות אבל לא מצליח למצוא טעויות מתודולוגיות במחקרים שמראים שהם לא יעילות. בכלל, יש רושם שלהבנתו, כל הקונספט של מחלות נפשיות לא באמת קיים, ובנקודה הזו הוא מתקשה להחזיק את האמינות של הטיעון שלו.
גם בנוגע לתאוריה של חוסר האיזון הכימי ויטאקר לא גילה לעולם ש"התאוריה שגויה ושמדובר באגדה אורבנית". פשוט כי זה לא מדוייק. כבר שנים רבות מקובל שהתאוריה של חוסר איזון כימי איננה מספיקה כדי להסביר את התחלואה הפסיכיאטרית, ואת התגובה לטיפול. ההנחה המקובלת היא שההסבר של הסרוטונין והדופמין הוא פשטני (אם כי קל לתיאור ולכן משתמשים בו), אבל שבמוח יש מגוון עצום של גורמים משפיעים שאחד מהם הוא האיזון הביוכימי, שאליו מצטרפים גורמים גנטיים, סביבתיים, אישיים ועוד. כך שהביוכימיה היא חלק מהפתרון אך לא כולו. לכן מדברים על תזונה, לכן מדברים על סביבה, לכן מדברים על התערבות פסיכולוגית וגם על שינויים כימיים (ולא רק של סרוטונין או דופמין) גם כאן, זה לא שחור ולבן. אלא יש מגוון של צבעים.
לטעון שהתרופות הן הן הגורם לתחלואה נפשית, זה טיעון דמגוגי. אולי המגיפה האמיתית היא הנטיה שלנו להקצנה שלא מאפשרת לראות תמונה מלאה של המציאות. אני מניח שיש אנשים שחולקים על הביקורת שלי וזה בסדר גמור. השאלה אם אפשר למצוא גם קצת טעם במה שאני כותב.
הבעיה בדיון על מחלות נפש
לטעמי, הבעיה בדיון על הספר היא הבעיה ברוב הדיונים בימנו. חוסר היכולת לראות שיש משהו נכון גם בצד השני. הבעיה היא שיש שתי אסכולות: האסכולה של הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה שמאמינה שיש דבר כזה כמו מחלות נפש, עם גורמים פסיכולוגיים, ביולוגים, תורשתיים ועוד. ואסכולה אנטי פסיכיאטרית שטוענת שהכל שטויות ומדובר באנשים שרק אם ירצו, הכל יעבור להם.
מה שחסר בספר הוא העמדה שמשלבת בין הגישות. עמדה שאומרת שאסור לעשות מדיקליזציה של הקיום האנושי, ושצריך להזהר עם טיפולים כמו תרופות, להשתמש במינון המינימלי, למשך הזמן המינימלי. עמדה שבאותה נשימה דוחה לחלוטין טענה שאין מחלות נפש גם אם אנחנו עדיין לא יודעים את כל הגורמים להן, ושצריך לטפל בהן ושחלק מהכלים הם תרופות. עמדה שבוחנת את התפיסות שלנו באופן קבוע אבל עושה את זה בדרכים ראויות ומקובלות מדעית. עמדה שמבינה שהתרופות לא פועלות בצורה אידיאלית כפי שהיינו רוצים שיפעלו, אבל שהן גם לא גורמות לנזק כמו שהספר רוצה שתחשבו.
הגישה המקובלת כיום בפסיכיאטריה היא שטיפול טוב בהפרעות נפשיות הוא טיפול כוללני. הוא צריך להיות מותאם ככל האפשר לבעיה ממנה סובל המטופל. הוא צריך לכלול טיפול בשיחה, שיקום תעסוקתי וחברתי, שינויים באורחות חיים ופעמים רבות גם תרופות. בכל אחד מהכלים הללו צריך להשתמש בתבונה. כמו שכדאי לקחת תרופה רק כשצריך, כדאי להיות בטיפול בשיחה כשצריך אבל לא כל הזמן, וצריך להשקיע בשינויים בהרגלים כשיש מקום לכך.
האתגר הגדול מכולם, הוא לזהות את המטופלים שטיפול תרופתי יסייע להם ולתת להם טיפול מתאים, לפרק הזמן המינימלי ובמינימום תופעות לוואי. לזהות את אלו שלא ייעזרו בטיפול תרופתי או שכבר אין צורך בו, ולתת להם מענה אחר.
מוזמנים להתחיל להתווכח.
עוד מחשבות באותו נושא:
ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961
לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.
תגובות
21 תגובות לרשימה ”אנטומיה של מגיפה“, בסדר כרונולוגי. ניתן להוסיף תגובות בהמשך העמוד.
יום שלישי, 27 בפברואר 2018 בשעה 18:14
אני אתעלם מכל הפסקאות כי זה קצת ארוך בלשון המעטה. מלבד 2 פסקאות:
1.
ציטוט: "בנוסף לכך, אין ספק שלתרופות יש תופעות לוואי ושחלק מתופעות הלוואי גורמות גם לפגיעה תפקודית ואף לנכות. תרופות אנטי פסיכוטיות מטפלות לא רע בתסמינים פסיכוטיים כמו מחשבות שווא והלוצינציות, אבל גם יכולות לגרום להשמנה, רעד, סכרת וכו. אבל זו לא הוכחה שנטילת תרופות גורמת לעליה בתחלואה פסיכיאטריות, כפי שתופעות לוואי של אינסולין לא גורמות לעליה בתחלואה בסכרת."
לדעתי, נכות היא לא תופעת לוואי היא נזק. גם אם פסיכיאטר חושב שיש הלוצינציות, לא צריך לגרום לנכות כדי לבטל אותן. הוא יכול לחשוב על פתרון אחר ואם אין אז – אין תרופה – לא לכל מחלה יש תרופה.
2.
ציטוט: "האתגר הגדול מכולם, הוא לזהות את המטופלים שטיפול תרופתי יסייע להם ולתת להם טיפול מתאים, לפרק הזמן המינימלי ובמינימום תופעות לוואי. לזהות את אלו שלא ייעזרו בטיפול תרופתי או שכבר אין צורך בו, ולתת להם מענה אחר".
לדעתי, האתגר הגדול מכולם הוא לזהות מתי אדם אינו מעוניין במערך התעסוקה הפסיכיאטרי ולא לכפות עליו אחד שכזה וודאי כאשר מדובר בהחלטה במה להזין גופו של אדם אחר.
יום שלישי, 27 בפברואר 2018 בשעה 19:04
@אסנת, נכות היא התרגום העברי של Disability והיא איננה בהכרח נזק. יש נכות זמנית שנובעת ממגבלה שמשהו חולף יכול לגרום. לדוגמא אם נפלת ברחוב ושברת רגל יש לך נכות, שאת יכולה לטפל בה ולהתגבר עליה.
מסכים שאין קשר בין נטילת תרופה לבין השתלבות במערך תעסוקה. יש קשר בין מצבו הנפשי של אדם לבין יכולת השתלבות במערך תעסוקה.
יום שלישי, 27 בפברואר 2018 בשעה 19:12
1. בן אדם שהוא נכה פיסית מהכדורים לא יכול להראות בריא נפשית, ועל סמך כך
ממשיך לקבל את אותם כדורים. אולי הם לא גורמים לנכות נפשית, אבל הם גורמים לו
להראות כך.
2. לא הובנה הכוונה שלי – האתגר הוא שהמערך התעסוקתי הפסיכיאטרי יזהה שבן אדם
לא רוצה להיות מה שנקרא לקוח. ואם אני אתייחס למה שהובן לא נכון, זכותו של בן
אדם לא להתאים נפשית לכל עבודה, ועדיין לא אמורים לאלץ אותו להיות לקוח של
פסיכיאטר.
יום שלישי, 27 בפברואר 2018 בשעה 19:20
אסנת, אם הכדורים גורמים לתופעת לוואי יש לפעול למציאת פתרון לתופעת הלוואי, בין אם על ידי התאמת המינון או החלפת הטיפול או הפסקתו.
אם מישהו לא רוצה לקבל טיפול במערך השיקום, הוא לא צריך להיות חייב. וגם לא חייב לקבל טיפול, וגם אין לקשור בין טיפול פסיכיאטר לבין שיקום. אפשר להתנות השתלבות במערך במצב נפשי מתאים להשתלבות.
יום שלישי, 27 בפברואר 2018 בשעה 19:39
הבעייתיות היא שאנשים בתחילת דרכם נאלצים לקחת כדורים בגלל אבחנות, שהם עדיין תלויים בקורת הגג של הוריהם, ומקבלים כדורים בלחץ המערכת וההורים, בלית ברירה, גם אם לא רוצים. זה לא קשור לכל פסיכיאטר אבל לא חסר מקרים כאלה.
אם ניסו על בן אדם כמה כדורים כנגד רצונו ועוד נותנים את האשליה שכדור אחר יפתור את הבעייה או שניתן להתגבר על הנזקים של הכדור זה לא תקין.
יום שישי, 02 במרץ 2018 בשעה 10:12
"האתגר הגדול מכולם, הוא לזהות את המטופלים שטיפול תרופתי יסייע להם ולתת להם טיפול מתאים, לפרק הזמן המינימלי ובמינימום תופעות לוואי. לזהות את אלו שלא ייעזרו בטיפול תרופתי או שכבר אין צורך בו, ולתת להם מענה אחר."
רוב הפסיכיאטרים לא מכירים באתגר של צימצום השימוש בתרופות . ואלו שכן פשוט לא עומדים בו. אתה פסיכיאטר עם קליניקה פרטית ו/או עובד במרפאות חוץ אני מבקשת שתגיד לי כמה פעמים ליוות הורדת מינון . באחוזים מתוך סך המטופלים בקהילה (ממרפאות חוץ/פרטי) בשנה מסוימת . תבדוק בקרב עמיתים . אני בספק עם תגיע לחמישה אחוזים . וגם אלו שליוות אם בכלל היו לאור בקשת המטופל ולא ביוזמתך.
אין לי מספרים אבל הורדת מינונים והפסקת תרופות היא לא פרקטיקה מקובלת אצל פסיכיאטרים . גם לא באחוזים נמוכים . יש הרבה תירוצים חלקם לגיטימים אבל לאור האחוזים הנמוכים מי שצריך לבדוק את עצמו זה הפסיכיאטרים . ועד כמה שידוע לי הם לא באמת עושים זאת.
יום שישי, 02 במרץ 2018 בשעה 10:47
וויטאקר טוען שהמנגנון שמרבית תרופות הפסיכיאטריות עובדות בהן הוא שינוי מבני של המוח ושהתוצאות לא תמיד הפיכות . האם לדעתך יש משהו בדבריו או שזה שקר גמור. אם יש בזה אמת אז למה המטופלים ובני משפחותיהם לא יודעים על כך. למה נותנים את ההסבר הישן שהוא בירור לא נכון ולא את החדש. למה כשיושבים מול פסיאכטר וכבר יש תופעות לוואי הוא מכחיש כל קשר לתרופה .
שבת, 03 במרץ 2018 בשעה 13:14
@נעמה, אני לא מייצג את הפסיכיאטרים אלא את עצמי בלבד. אפשר לומר שיש פסיכיאטרים אחרים שנוהגים אחרת ושהם צריכים להשתנות, אבל זו דעתי.
באופן קבוע אני דן עם המטופלים שלי על הצורך בהמשך הטיפול, או שינויו. לא כל ביקור, אבל בהחלט אחת לתקופה. מבדיקה של השבועיים האחרונים שוחחתי על הצורך בהמשך טיפול עם 15% מהמטופלים שפגשתי. מכיוון שלא כל מטופל באמת צריך להפסיק טיפול, זה נראה סביר.
אני מכיר הרבה פסיכיאטרים שבודקים את עצמם, ושואלים שאלות קשות גם בסוגיית התרופות וגם בסוגיות אחרות. אבל גם הפסיכיאטרים שאני מכיר אינם מדגם מייצג של כל הפסיכיאטרים.
בנושא ההשפעה הארוכת טווח על שינוי מבני של המוח. יש דווקא מחקרים בנושא אבל הממצאים סותרים אחד את השני ואין הסכמה גורפת, ולכן אי אפשר לטעון שדווקא טענה זו או אחרת נכונה. יש תרופות לדוגמא תרופות נוירולפטיות ישנות או ליתיום שיכולות בתנאים מסויימים לגרום לתופעות לוואי בלתי הפיכות, ותרופות אחרות לא נמצא הוכחה שהן גורמות לתופעות לוואי כאלו. אז אפשר להניח שהן גורמות לשינוי קבוע פיסיולוגי, אבל עדיין זו הנחה ולא הוכחה. מכיוון שכך, צריך להשתמש בתרופות בתבונה.
אני בספק אם כטענתך כל הפסיכיאטרים מכחיש כל קשר בין תופעות לוואי לבין התרופות. מנסיוני זה דווקא הפוך.
יום חמישי, 08 במרץ 2018 בשעה 16:48
אני לא מסכים שהטיעון של וויטאקר דמגוגי. גם אם נניח שהוא טועה לא כל טעות של אדם מנביעה שהוא טען דמגוגיה. אפשר סתם לטעות בלי דמגוגיה. אצל וויטאקר לא ראיתי בינתיים דמגוגיה.
וויטאקר לא קופץ מטענת מתאם (קורלציה) למסקנת קשר סיבתי או כוון סיבתי.
וויטאקר לא טוען את הטיעון הבא:
יש מתאם בין שימוש בתרופות למצב רע
כל מתאם בין א' ל- ב' מנביע שא' גרם סיבתית ל- ב'
לכן השימוש בתרופות גורם למצב הרע
וויטאקר לא מבצע את הקפיצה הזאת. הוא מנמק על סמך ראיות שזאת הפרשנות הכי מוצלחת או ההסבר הטוב ביותר לממצאים. הוא לא חשב כרגע על הסבר יותר טוב. אבל זאת לא דמגוגיה. גם אם חושבים שזאת טעות אז ייתכן שזאת טעות בתום לב. מה עוד שאולי הוא לא טועה? אם הוא לא טועה אז המבקר שלו טועה. זה גם לא אומר שהמבקר משתמש בדמגוגיה.
לגבי תרופות אנטי פסיכוטיות יש ניסוי רנדומלי. מחקר ארוך טווח שהתקיים בהולנד במשך 7 שנים. השתתפו במחקר באופן אקראי בני אדם שהחלימו מאפיזודה ראשונה של פסיכוזה שהוחזקו בטיפול תרופתי אנטי פסיכוטי בהשוואה לאלה שהתרופות הופחתו להם באופן גמיש או הופסקו בכלל אם זה היה אפשרי. אחרי המעקב הראשון של 18 חודשים פי שניים משתתפים חוו הישנות בקבוצה שבה הופסק הטיפול התרופתי מאשר בקבוצה בה התמשך הטיפול התרופתי.
שבע שנים מאוחר יותר לא היה הבדל בשיעור ההישנות. ורמות של סימפטומים פסיכוטיים היו דומות אבל אנשים בקבוצה שבה הופסק הטיפול התרופתי היו יותר מכפול בעלי סיכויי החלמה מנקודת מבט תפקודית. 42% מקבוצת אלה שהופסק להם הטיפול התרופתי ו- 24% מאלה שהמשיכו בטיפול התרופתי או נטלו רק מינון נמוך (פחות ממיליגרם ליום של הלופרידול או משהו שקול לתרופה אנטי פסיכוטית אחרת) ויותר סביר שיראו החלמה תפקודית וסימפטומטית מאשר אנשים שנשארו בטיפול תרופתי.
כאן יש להבהיר מפני שמי שלא מתמצא יכול בטעות להבין את הדברים כאילו הם סותרים זה את זה. מצד אחד נכתב שאחרי שבע שנים לא היה הבדל בשיעור ההישנות, אבל בכל זאת הקבוצה שהפסיקו לה הטיפול התרופתי הראתה החלמה טובה יותר. אין כאן סתירה מפני שלא מדובר בהחלמה מהסימפטומים של הפסיכוזה, אלא החלמה מהמצב הפוסט פסיכוטי המאופיין בהיות במצב רדום, ישנוניות, חוסר אנרגיה וחוסר יוזמה.
מחקר זה מספק אישור טנטטיבי שטיפול תרופתי נוגד פסיכוזה ארוך טווח פוגם ביכולת הפונקציונאלית של בני אדם וזה מה שיש לצפות מתרופות המעכבות תהליכים מנטאליים ופעילות עצבית. המחקר מראה שאם מפחיתים תרופות אנטי פסיכוטיות בהדרגה אז מצב הפסיכוטים טוב יותר לטווח הארוך. הם לא סובלים מרמות גבוהות יותר של סימפטומים או הישנויות מאשר אם הם נשארים בטיפול התרופתי.
המחקר ההולנדי פורסם בשלבים.
ב- 2007: Wunderink L, Nienhuis FJ, Sytema S, Slooff CJ, Knegtering R, Wiersma D. Guided discontinuation versus maintenance treatment in remitted first-episode psychosis: relapse rates and functional outcome. J Clin Psychiatry 2007 May;68(5):654-61.
ב- 2012: Wunderink L, Nieboer RM, Wiersma D, Sytema S, Nienhuis FJ. Recovery in Remitted First-Episode Psychosis at 7 Years of Follow-up of an Early Dose Reduction/Discontinuation or Maintenance Treatment Strategy: Long-term Follow-up of a 2-Year Randomized Clinical Trial. JAMA Psychiatry 2013 Jul 3.
למאמר של מונקריף על המחקר ההולנדי וביקורת על מחקרי ההישנות בתרופות אנטי פסיכוטיות:
Joanna Moncrieff Long-Term Antipsychotics: Making Sense of the Evidence in the Light of the Dutch Follow-Up Study
https://www.madinamerica.com/2013/08/long-term-antipsychotics-making-sense-of-the-evidence-in-the-light-of-the-dutch-follow-up-study/
יום חמישי, 08 במרץ 2018 בשעה 17:52
מעבר לכך המחקרים גם כשהם נטורליסטים נתמכים בטענת קיומו של נזק מוחי.
(להלן מספרי העמודים בסוגריים ללא ציון שם הם מתוך ספרו של וויטאקר)
לגבי טענת הנזק המוחי אז זאת טענה מקובלת בנוירולוגיה, טענה ותיקה שהמוח מגיב באופן אדפטיבי כאשר מציפים אותו בחומרים. לגבי הטענה שלסכיזופרנים יש כמות גדולה מדי של קולטני דופמין וויטאקר מפנה לפיליפ סימן. הדבר נתמך בניתוחים שלאחר המוות, מחקרי חולדות שקיבלו תרופות נוירולפטיות, מחקרי פוסט מורטום בבני אדם של אנגוס מק'קיי, בדיקת PET לצפיפות קולטני 2D של חוקרים מצרפת, שבדיה ופינלנד. (עמ' 74).
גי שווינאר (Chouinard) ובארי ג'ונס טען שכאשר מפסיקים טיפול אנטי פסיכוטי מיידית אז הפציינטים מקבלים התקף פסיכוטי באופן כזה שלא מתאים להישנות. נכון שיש הישנויות אבל כאן נצפתה תופעה חריגה ששונה מההישנות המוכרת ולכן להסביר את ההתקף בהישנות הוא לא ההסבר הטוב ביותר כאן. הרגישות היא לתסמינים דיסקינטיים ופסיכוטיים כאחד באופן הסוטה מהמהלך הרגיל של ההפרעה. בעקבות הפסקת הטיפול מופיעים טיקים מוזרים, אי שקט והפרעות תנועה אחרות. סימני הפסיכוזה הופיעו גם במטופלים עם פרוגנוזה טובה בשלב האבחנה הראשונית שהיו עשויים להגיע לתוצאות טובות בטווח הארוך, אלמלא נחשפו לתרופות הנוירולפטיות.
הם מנמקים למה ההישנות של מפסיקי הטיפול לא נגרמה עקב חזרת ההפרעה אלא עקב התרופה. לא מדובר בהנחה סתמית שרירותית אלא יש נימוק לכך מהממצאים (עמ' 95-96).
בנוסף, טענת הנזק המוחי מהתרופות נתמכת ממחקר MRI כאשר נצפתה התכווצות בקליפת המוח כאשר ההתכווצות היא בעקבות התרופות ולא בעקבות ההפרעה. ננסי אנדרסן בתחילה טענה שההתכווצות היא סימן של מחלה נוירו-התפתחותית פרוגרסיבית אבל בהמשך אנדרסן נאלצה להודות שההתכווצות נגרמת מהתרופות. התרופות חוסמות את הפעילות שלך הגרעינים הבזליים קליפת המוח הקדם מצחית אינה מקבלת את הקלט שהיא זקוקה לו, התרופות מכבות אותה מה שמוביל להופעת התסמינים הפסיכוטיים אך בנוסף גורם לה להתנוון באיטיות. כלומר, מחקרי אנדרסן חשפו תהליך יאטרוגני. התרופות חוסמות את פעילות הדופמין במוח וגורמות להתכווצותו. הדבר קשור להחמרה של התסמינים השליליים והליקויים הקוגניטיביים. (עמ' 101-102).
כלומר, יש ראיות ישירות שהתרופות גורמות להחמרה. לא מדובר בקפיצה מקורלציה לקשר סיבתי.
לגבי דיכאון נטענת טענה יאטרוגנית. גם כאן רלבנטית הטענה הכללית בנוירולוגיה שכאשר מציפים את המוח בתכשיר פסיכו אקטיבי אז יש מנגנוני משוב ופיצוי. מי שטען את הטענה לגבי דיכאון היה פאבה פסיכיאטר איטלקי. מחקרים הראו שהתרופות הנוירולפטיות גורמות נזק לטווח ארוך ונראה שגם בדיכאון זה המצב. פאבה הציע הסבר ביולוגי (עמ' 135). למרבה האירוניה מי שטענו שגילו את מנגנון המשוב בעקבות SSRI הם המדענים של חברת אילי לילי יצרנית הפרוזאק. הם טענו שאם רמת הסרוטונין נמוכה מדי הקולטנים צורחים "הפעילו את מכונת הסרוטונין" ואם רמת הסרוטונין גבוהה מדי הם צורחים "כבו אותה". זה מנגנון משוב אבולוציוני שתוכנן לשמור על איזון המערכת הסרוטונרגית והפרוזק (פלואוקסטין) גורם להעברת מסר שרמת הסרוטונין גבוהה מדי. כאשר הסרוטונין אינו מורחק מהסינפסה הקולטנים העצמיים מורים לתאי העצב הפרה סינפטיים לירות סרוטונין בקצב נמוך בהרבה. הם מתחילים להפריש לסינפסה כמויות נמוכות מהרגיל של סרוטונין.
מדעני אילי לילי דווחו שתוך ארבעה שבועות צפיפות קולטני הסרוטונין יורדת ב- 25% מהרמה הנורמאלית. חוקרים אחרים דווחו על ירידה של 50% בקולטני הסרוטונין באזורים מסוימים במוח. כתוצאה מכך פוחתת הרגישות של תאי העצב הפוסט סטינפטיים לסרוטונין. לכאורה המוח הסתגל בהצלחה לתרופה אבל אז תאי העצב הפרה סינפטיים מתחילים להפריש פחות סרוטונין ותאי העצב הפוסט סינפטיים מאבדים מרגישותם לסרוטונין ולכן תאי העצב הפרה סינפטיים יורים בעוצמה מופחתת.
התרופה מנסה להאיץ את המסלול הסרוטונרגי המוח מגיב בלחיצה על הבלמים זאת תגובת הסתגלות שנקראת עמידות סינפטית. אבל בסוף נשבר מנגנון הפיצוי של המוח. מספר הקולטנים העצמיים לסרוטונין שעל תאי העצב הפרה סינפטיים יורד. מנגנון המשוב נפגע ותאי העצב הפרה סינפטיים יורים שוב בקצב רגיל ומפרישים כל פעם כמות סרוטונין יותר מהרגיל.
החוקרים בדקו זאת ע"י מתן פלואוקסטין לחיות ובדקו אלו תפקודים נפגעו. וונג ופולר דווחו על ההשפעה בחולדות ובחתולים. (עמ' 76-78).
לכן, יש ראיות לנזק מוחי. אפשר לטעון שאולי המוח מתאושש מהנזק המוחי אבל התוצאות העגומות ארוכות הטווח של משתמשי התרופות מראות שהמוח לא מתאושש.
בנוסף, הטענה שהנזק נגרם בגלל התרופות נתמכת ממחקרים אפידמיולוגיים שבעבר לפני עידן התרופות הדיכאון היה הפרעה אפיזודית ולא היו נזקים ארוכי טווח כמו היום. היום משתמשי התרופות נוגדות הדיכאון הופכים ליותר ביפולריים, מקבלים מאניה באופן שלא נצפה בעבר. לכן, כנראה המוח לא מתאושש מהפגיעה המוחית במקרים רבים.
יום חמישי, 08 במרץ 2018 בשעה 17:54
על ההשוואה לעבר נטענו הטענות הבאות ואני אשיב להן:
"ראשית, יש יותר אבחנות. ככל שעוברות השנים ה DSM מכיל יותר אבחנות. עלינו מ 100 בערך ב DSM הראשון למעל 350 ב DSM החמישי. אפשר להתווכח אם כל האבחנות האלו באמת 'חדשות' או שלא, אבל מה שבטוח – ככל שיש יותר אבחנות ויותר אנשים שלומדים איך לאבחן, יהיו יותר אנשים מאובחנים. "
כל זה לא רלבנטי לדיכאון. הדיכאון זאת לא הפרעה חדשה ואותה כן אבחנו בעבר. לכך שיש הפרעות חדשות זה לא שייך כאשר עסקינן בהפרעות הישנות.
נטען:
"שנית, יש יותר אפשרויות טיפוליות. ככל שיש יותר דרכים לטפל במשהו יהיו יותר אנשים שיטפלו בבעיה. לרופאים יש נטיה בעייתית לא לשאול אנשים על דברים שהם לא יודעים מה לעשות איתם. לדוגמא רופאים כמעט לא שואלים על אלימות במשפחה למרות שזה מאד נפוץ, כי הם לא יודעים מה לעשות עם זה. עד השנים האחרונות הם לא שאלו אנשים אם יש להם בעיות בתפקוד המיני, למרות שזה נפוץ מאד. למה? כי הם (עדיין) לא יודעים מה לעשות עם זה ועד שהמטופלים לא שמעו על ויאגרה ודומיה והאפשרויות לטיפול הפכו פופולריות והם באו לרופאים ודרשו טיפול ואז הרופאים התחילו לשאול ולאבחן הפרעות בתפקוד המיני. אז האם הויאגרה יצרה אבחנות של אין אונות? לא ממש, אבל הויאגרה גרמה לכך שיותר אנשים אובחנו."
אבל ההשוואה היא לא כמה אובחנו בעבר וכמה אובחנו היום. ההשוואה היא לגבי מי שכבר אובחן מה קרה איתו בהמשך? אחרי שאדם כבר עובדתית אובחן בדיכאון היייתה לו אפיזודה ראשונה מה קרה איתו מבחינת הישנות? כמה אם בכלל אפיזודות היו לו לאחר מכן?
גם אם נניח שבעבר אבחנו פחות עדיין מי שאובחן בדיכאון אז הוא אובחן. אז רק לגבי אנשים כאלה מדובר. מדובר במעקב ארוך טווח אחרי מי שכבר אובחן ולכן אלה שלא אובחנו לא מעניינים כרגע. הטענה היא שמי שכבר אובחן בעבר לפני עידן התרופות היו לו פחות הישנויות. דיכאון היה הפרעה אפיזודית.
נטען:
"שלישית, ככל שיש יותר קבלה בחברה של התחלואה הפסיכיאטרית, שזה נורמלי לדבר על הדיכאון שלך, החרדה או האובססיות יהיה גם טבעי יותר ללכת, לקבל אבחנה ולקבל טיפול. חלק מהאנשים יבחרו בטיפול בשיחות, חלק בשינוי הרגלי חיים, חלק בתרופות וחלק בכולם גם יחד. האם זה אומר שהתרופות גורמות למחלות פסיכיאטריות?"
שוב, גם אם נניח שבעבר פחות אובחנו כי פחות הלכו לטיפול בגלל חשש מסטיגמה או בעיות לגיטימציה עדיין ההשוואה היא לא כמה אובחנו בעבר וכמה אובחנו היום. ההשוואה היא לגבי מי שכבר אובחן מה קרה איתו בהמשך? אחרי שאדם כבר עובדתית אובחן בדיכאון היייתה לו אפיזודה ראשונה מה קרה איתו מבחינת הישנות? כמה אם בכלל אפיזודות היו לו לאחר מכן?
גם אם נניח שבעבר אובחנו פחות עדיין מי שאובחן בדיכאון אז הוא אובחן. אז רק לגבי אנשים כאלה מדובר. מדובר במעקב ארוך טווח אחרי מי שכבר אובחן ולכן אלה שלא אובחנו לא מעניינים כרגע. הטענה היא שמי שכבר אובחן בעבר לפני עידן התרופות היו לו פחות הישנויות. דיכאון היה הפרעה אפיזודית.
לכן, טענת הקשר הסיבתי בין התרופות למצב הרע נתמכת לא רק בנזק מוחי, אלא גם במחקרים אפידמיולוגיים השוואה בין שיעורי ההפרעה היום לעומת העבר. כאמור לעיל, כך זה בדיכאון אבל גם בסכיזופרניה. וויטאקר פחות בספר הזה ויותר בספר אחר טוען שגם בסכיזופרניה בעבר יותר החלימו במקומות מרפא של קוויקרים. יש את המחקר של סוטריה של לורן מושר ששם נמצא שהקבוצה שלא טופלה בתרופות (אלא במצבי חירום) היו לה תוצאות טובות יותר מהקבוצה שטופלה בתרופות.
נטען, אולי מי שלא נטל תרופות מצבו לאורך זמן טוב יותר כי מצבו הראשוני הבסיסי היה טוב יותר?
כאמור, בסכיזופרניה לא היו רק מחקרים נטורליסטיים אלא גם מחקרים אקראיים ראו לעיל המחקר של Wunderink
גם לגבי המחקר של הארוו שהיה נטורליסטי וויטאקר טוען שאין זה נכון שהקבוצה שהפסיקה את התרופות ומצבה היה טוב יותר אז מצבה ההתחלתי היה טוב יותר. אלה עם פרוגנוזה טובה שהפסיקו את התרופה היו במצב טוב יותר מאלה עם פרוגנוזה טובה שנשארו עם התרופה. זה נכון בכל תת הקבוצות האחרות. כך גם בסימפטומים המתונים. אלה שהפסיקו ליטול תרופות היו במצב טוב יותר מאלה שהמשיכו ליטול תרופות בסכיזופרניה המתונה.
בפרסומים האחרונים שלו הארוו הודה שזה כך.
Robert Whitaker, Psychiatry Defends Its Antipsychotics: A Case Study of Institutional Corruption, mad in America, 21/5/2017
https://www.madinamerica.com/2017/05/psychiatry-defends-its-antipsychotics-case-study-of-institutional-corruption/
יום חמישי, 08 במרץ 2018 בשעה 17:56
לגבי דיכאון נכון שהמחקרים הם נטורליסטיים אבל הם מקבלים תמיכה מטענת הנזק המוחי וגם ממחקרים אפידמיולוגיים לגבי הדיכאון בעבר לעומת היום.
נכתב
"הוא טוען שמטופלים ממדינות מתפתחות שלא לקחו תרופות לסכיזופרניה מצבם היה טוב יותר, בזמן שיש הרבה מחקרים שמראים בדיוק ההפך. "
הוא טוען מפני שבאמת היה מחקר כזה של ארגון הבריאות העולמי. זה לא שוויטאקר המציא מחקר שלא קיים. אבל אם יש טענה שיש מחקרים שמראים ההיפך למה לא להציג אותם כאן? אני לא יודע על אלו מחקרים מדובר.
נכתב
"הוא טוען שעצם העובדה שתאוריות חוסר האיזון הכימי במוח לא מספקות הסבר מקיף או לא מביאות להחלמה מלאה הן הוכחה לכך שמחלות נפשיות הן לא מחלות מוחיות. נו באמת. זה שטרם הצלחת להסביר משהו לא אומר שהוא לא קיים. "
ראשית, תיאוריות מטבען לא יכולות להביא להחלמה.
שנית, לא זכורה לי טענה של וויטאקר שיש הוכחה שמחלות נפשיות הן לא מחלות מוחיות. אפשר הפניות לעמודים ספציפיים?
שלישית, אם השערת חוסר האיזון הכימי קרסה אז מהו ההסבר הביולוגי החלופי? אם אין הסבר ביולוגי חלופי נשארנו בלי כלום. אין הסבר ביולוגי. זה המצב כרגע.
רביעית, אם לא הצלחנו להסביר משהו זה לא אומר שהוא לא קיים אבל גם לא אומר שהוא כן קיים. אם הוא לא אומר שהוא כן קיים, אז מהי ההצדקה להמשיך להשתמש בתרופות?
ברגע שמשתמשים בתרופות כשלא ידוע שממלאים את הסרוטונין החסר אז מה שקורה הוא שנותנים למוח עודף סרוטונין למרות שלא חסר ממנו. האם לא מאוד סביר שזה לא בריא להעמיס על המוח סרוטונין למרות שלא חסר ממנו? אם התוצאות בפועל הן נזק ארוך טווח האם לא סביר לקשר בין הנזק לבין עודף הסרוטונין? אז אם לא יודעים שכן ולא יודעים שלא למה ממשיכים להשתמש בתרופות?
אתה טוען שיש ספק ומבקר את וויטאקר שאולי הקשר כן קיים אבל אתה מודה שלא הראו שהקשר באמת קיים, אבל זה לא מפריע להמשיך לרשום תרופות. אבל התרופות מבוססות בדיוק על הקשר הקיים שעדיין לא אושש מדעית. כל הפרויקט התרופתי מניח קשר כזה.
אז מילא היית אומר אבל עובדתית משתמשי התרופות נרפאים גם אם אני לא יודע למה הם נרפאים. אבל גם את זה אין לנו. לפי המחקרים הם ניזוקים יותר בממוצע מאלה שלא נוטלים תרופות אז אפילו את היעילות התרופתית אין לנו.
חמישית, אם כבר מדגישים שלמרות שלא אושש קשר כימי להיווצרות ההפרעה מלכתחילה אולי הוא קיים, למה לא להדגיש ששגם אם לא אושש מדעית שהתרופות גורמות לנזק אולי קשר כזה גם קיים?
נכתב
"משום מה הוא מוצא טעויות מתודולוגיות ברוב המחקרים שמראים יעילות תרופות אבל לא מצליח למצוא טעויות מתודולוגיות במחקרים שמראים שהם לא יעילות. "
ראשית, מה לעשות שזה מה שנמצא? אם חושבים שזה לא נכון צריך לעבור מחקר מחקר ולהראות שהיכן שמצאו טעויות מתודולוגיות אין טעויות ואיפה שלא מצאו יש טעויות. אבל לפסול את הטענה בלי לבדוק זה לא מבוסס.
שנית, יש אולי הסבר הגיוני למה זה המצב. אולי הקשר בין החוקרים לחברות התרופות השפיע כאן? אולי יש כאן השפעת אינטרסים להראות שהתרופות יעילות?
נכתב
"גם בנוגע לתאוריה של חוסר האיזון הכימי ויטאקר לא גילה לעולם ש"התאוריה שגויה ושמדובר באגדה אורבנית". פשוט כי זה לא מדוייק. כבר שנים רבות מקובל שהתאוריה של חוסר איזון כימי איננה מספיקה כדי להסביר את התחלואה הפסיכיאטרית, ואת התגובה לטיפול. "
ראשית, הניסוח "תיאוריה אינה מספיקה" הוא ניסוח שבעצמו לא מספיק שוללני. זהו ניסוח שמשאיר משהו מאמיתותה של התיאוריה כאילו יש בה משהו אבל לא מספיק. אבל צריך לומר שאין בה כלום כרגע ולא שיש משהו אבל לא מספיק.
שנית, פסיכולוג קליני אמר לי שעדיין עד היום פציינטים באים אליו אחרי שהיו אצל פסיכיאטר שאמר להם שהבעיה שלהם היא חוסר איזון כימי. יש עדות שפסיכיאטרים בפועל עדיין אומרים לפציינטים שלהם את טיעון חוסר האיזון הכימי.
שלישית, הספר הזה מיועד במידה רבה גם לקהל הרחב לציבור ההדיוטות ולכן השאלה היא לא מה פסיכיאטרים חושבים אלא מה הציבור חושב. מהי דעת הקהל? בדעת הקהל אני יכול להעיד מניסיוני שטענת חוסר האיזון הכימי נפוצה מאוד בקרב גולשים ברשת האינטרנט, ברשתות חברתיות כמו בפייסבוק. לציבור מותה של גישת חוסר האיזון הכימי לא חלחל עדיין.
לבסוף, גם אם נניח (ואני לא מסכים בינתיים אבל נניח) שהטענה שהתרופות גורמות לנזק לא מקבלת תמיכה ראייתית אבל גם לא הופרכה אז עדיין צריך לקחת אותה ברצינות שמא היא אולי נכונה. וויטאקר חשוב גם כדי להזמין אותנו לחשוב על עוד אופציה. הנה אני מזמין לקחת ברצינות את האפשרות שאולי התרופות גורמות לנזק.
גם אם "אולי" התרופות גורמות לנזק אז מה מצדיק להמשיך לרשום אותם במיוחד לרישום ארוך טווח? האם לא כדאי לבדוק האם ההשערה הזאת נכונה? האם לא כדאי לנסות לראות מה קורה אם לא נותנים לאנשים תרופות לאורך זמן? הטענה שלא אתי להשאיר אנשים כל כך הרבה זמן בלי תרופות תהיה כאן הנחת המבוקש כי אולי להשאיר אותם הרבה זמן בלי תרופות זה מה שיותר עוזר?
אם לא נבדוק מה קורה לאנשים בלי תרופות לאורך זמן לעולם לא נדע ולכן לעד ההשערה תישאר רק השערה. אבל לטעון שזאת רק השערה ולהמשיך לרשום תרופות כרגיל כמימים ימימה זה לקחת הימור על בריאותם של המוני בני אדם. אתה מבקר את וויטאקר שהוא לא מניח הנחות שאין סיבה כימית למרות שרק "אולי" אין סיבה כזאת. אז למה אם "אולי" התרופות גורמות לנזק אז בכל זאת ממשיכים לרשום תרופות?
מה עוד שלפחות לגבי סכיזופרניה הדברים ממש נבדקו בניסוי רנדומלי ולכן שם זאת בוודאי לא השערה.
יום ראשון, 11 במרץ 2018 בשעה 0:28
לא יכול להיות מטפל טוב בשום תחום מתחמי הטיפול הנפשי.
יום ראשון, 08 באפריל 2018 בשעה 17:30
ד"ר ירדן מאד נהנתי מהמאמר!
זה תחום אפור, זה לא שחור לבן כמו שהרבה חושבים…
יום שני, 04 ביוני 2018 בשעה 16:25
לא היתה לי סבלנות לקרוא את כל מה שנכתב פה ועימכם הסליחה אך אני חייבת לומר שכאדם נורמטיבי פלוס פלוס בעבר וגם היום לאחר שנפלתי לאפיזודה ארוכה של פסיכוזה ועד היום נוטלת תרופות במינון נמוך באופן קבוע התרופות הפסיכיאטריות פשוט הצילו את חיי!!! פשוטו כמשמעו וזה לא שאני לא יודעת מהן תופעות הלוואי של התרופות הללו. לצערי הסתבכתי קשות גם בשל חלופת תרופה אולם ללא התרופות הללו לא רק שאיכות חיי היתה ירודה ביותר פשוט לא הייתי נחשבת בין החיים היום…..המצב שאליו הגעתי בפסיכוזה ועד לנטילת חצי הכדור הראשון המחיש לי בצורה טובה ביותר את המשפט " אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש".. הכדורים הללו מצילים חיים פשוטו כמשמעו וכששילמתי כמה עשרות שקלים על התרופות אמרתי לעצמי שזה מחיר ככ נמוך בשביל לקבל את חיי בחזרה…..אז נכון. צריך להשתמש בתרופות בצורה מושכלת ולא הכל מושלם אך אלוהים נתן מחלה ונתן לה תרופה ועלינו להודות על כך מידי יום…..
שבת, 21 ביולי 2018 בשעה 23:10
1. לא ברורה הטענה כי מצבם של מי שהפסיקו ליטול תרופות טוב מאלה שהמשיכו- חולים שנוטלים תרופות נוטלים אותן כי הם חייבים לעשות כן ובלעדיהן חייהם לא יהיו חיים.
מי שיכול להפסיק ליטול תרופות כנראה לא זקוק להן – אחרת. כיצד יוטב מצבו?
אם מדובר באפיזודה שחלפה מעצמה ברור שמצבו טוב יותר כי הגוף הצליח לאזן את עצמו ואם לא כנראה שמצבו דורש נטילת תרופות ולא יכול להפסיק ליטול אותן….
נראה כי מדובר באדם שלא מכיר את הנושא מניסיון אישי.
2. כמו כן. כיוון שהתרופות עובדות על איזון כימי במוח ואני מרגישה לפעמים פיזית שזה קורה ובמציאות הן משפיעות לטובה – כיצד אפשר לומר שהתאוריה של איזון כימי במוח לא נכונה?
יתכן שעדיין לא מבינים את כל התהליכים. הגורמים. והמורכבות….אך אם משהו עובד איך ניתן לנתק את הקשס?
3. אין חולק כי קיימת סבירות גבוהה כי התרופות גורמות נזק ואולי אף בלתי הפיך אך זה טיבעה של כל תרופה רני מניחה- כנראה שמי שנוטל אותה רבה התועלת מן הנזק מבחינתו ואי אפשר לשפוך את התינוק ען המים.
יום ראשון, 21 ביולי 2019 בשעה 12:44
מיתוסים על בעיות נפשיות:
https://www.youtube.com/watch?v=MqZZlQf0K6E&feature=youtu.be
יום רביעי, 07 באוגוסט 2019 בשעה 0:09
אני לא מבינה כמה הזויים אפשר להיות.
אני הייתי אדם רגיל ומוצלח ואף אחד לא היה מנחש שאגיע להדרדרות נפשית שכזו. הייתי במצב קשה מאוד וטיפסתי בציפורניים לחזור משם.
היום תודה לאל לאחר כמעט 25 שנים אני חוזרת לאני שהייתי לפני כן.
לולא אותו חצי כדור ראשון שלאחריו נטלתי עוד כדורים מידי יום במשך 25 שנה לא הייתי בין החיים היום ובטח שלא הייתי חוזרת לעצמי ומגיעה בחזרה לטפס שוב….
זה הזוי לחשוב שמחלות נפשיות לא נגרמות מחוסר איזון כימי במוח.
בעבר היו ימים שהרגשתי פיזית בראש משהו עם נטילת הכדורים.
איזה מחקר אקדמי יכול לסתור עובדה זו שכדור שמשפיע על המוח וגורם לאדם שינוי בחשיבה פשוט אינה נכונה?
פרופסורים. חוקרים. פסיכיאטרים….צאו מזה….חבל על בזבוז הזמן והמשאבים שלכם.
פשוט תשאלו את מי שהיה שם…..
זה שכל אדם יכול לצאת מאיזון מדבר אחר וברמה שונה לא אומר שאותו גורם לא יצר את חוסר האיזון במוח. עובדה שמטופלים רבים וביניהם אני מקבלים כדור שמשפיע על האיזון הכימי במוח ומתפקדים כאדם נורמטיבי לחלוטין אם לא למעלה מזה….
מבחינתי זה כמו לומר על יום לילה ועל לילה שהוא יום….
יום ראשון, 31 במאי 2020 בשעה 16:52
דעתי היא כשאדם סובל מחרדות או דיכאון אין שום הוכחה בזה שהאדם סובל מחוסר איזון במוח אינך יודע את הנסיבות שגרמו לזה ומבחינתי ככה המוח צריך לעבוד וזה תואם את המציאות אתה רוצה להוציא אותו מזה תמצא את הנסיבות הסביבתיות שגרמו
זה הפיתרון האמיתי
אתה יכול לשקם אותו על ידי נתינת כדור שמעמעם את הכאב הסביבתי ואז על ידי שיחות לפתור את הסיבה האמיתית בדיוק כמו שאתה מרדים בן אדם כדי לעשות לו ניתוח
ואיטקר טוען שהתרופות גם מתי שאתה רואה שיפור בתיפקוד זה לא אומר שפתרת את הבעיה המוחית בדיוק כמו שיין מכניס את האדם לשמחה וכולם מסכימים שזה חוסר איזון
גם אם יש בעיה ביולוגית אין סיבה שלא תלמד את האדם להשתלב עם הבעיה שלו בחברה ובמקום זאת תיתן לו תרופה שלא פותרת את מכלול הבעיות הרגשיות שנגרמו בגלל הסיבה הביולוגית להגיד שהסיבה להפרעה אצל כולם זה חוסר איזון בסרוטונין או בדופמין זו טענה מגוחכת ופשטנית לפתור את המועקות שיש לבן אדם ובודאי לא פותר את חוסר האיזון הכימי האמיתי גם לטענתם שיש בעיה ביולוגית או כימית
מה גם שאין סיבה או הוכחה להגיד שאדם שנמצא בדיכאון או חרדה זה חוסר איזון אינך יודע מהם הנסיבות וצורת החיים של האדם שהובילו אותו לזה
התוצאה היא שאנשים מחפים על הנסיבות שהובילו אותם למצב על ידי תרופות ואחכ כשהם מורידים אותם הם חוזרים למציאות האמיתית וחוזרים למצב שלפני הכדורים ואז לוקחים שוב כדורים וחוזר חלילה (בדיוק כמו אלכוהוליסט שמתפקח מיינו ונוחת למציאות האפורה וחוזר ליין שוב )אם הם לא הולכים לטיפול בשיחות למצוא את הגורם הנפשי
מקוה שהובנתי ואשמח אם תפרסם זאת
יום ראשון, 31 במאי 2020 בשעה 18:13
אני מבין את הגישה שאדם אומר אני לא יכול להתמודד עם נסיבות החיים ואני רוצה לחפות עליהם על ידי שאני אסמם את עצמי בצורה מבוקרת כדי להמשיך לחיות
אם אין אפשרות אחרת זה המצב האידיאלי ולפעמים טוב גם לטוח קצר כדי לטפל בנסיבות האמיתיות ע"י טיפול פסיכולוגי אבל שהפסיכיאטריה לא תגיד שהם מאזנים את המוח ותפיל בפח אנשים שיכולים על ידי טיפול פסיכולוגי לפתור את הנסיבות שהובילו לחרדה או לדיכאון הם פשוט בורחים מהחיים כמו אדם שמתמכר לסמים או אלכוהול
גם אם יש סיבות ביולוגיות שגרמו למצב חרדתי או דיכאוני כי המוח לא עיבד רגשות או אירועים חרדתיים והתמודד איתם טוב אין סיבה שלא תיתן לאדם הזדמנות לעבד אותם או להתמודד עם החרדה על ידי שיחות
הכדור אף פעם לא יכול לרפא רגשות גם אם הם נגרמו מצורת הסתכלות מעוותת בגלל בעיה ביולוגית זה שהמוח לא עובד בצורה אידיאלית זה לא אומר שלא נוצרו רגשות אצל האדם הכדור אף פעם לא יכול לרפא אותם גם אם הוא מעכשיו מאזן את המוח הכדור אף פעם לא יכול למחוק אירועים טראומטיים גם אם הם נוצרו בגלל בעיה ביולוגית או כימית כך גם אם יש בעיה כימית אף פעם אי אפשר לרפא את האישיות של הבן אדם שככה הוא חי ותפס את העולם וזה הרגשות שלו
יום שישי, 28 בינואר 2022 בשעה 13:58
שלום
אשמח לתגובה על התגובה של איל