כשאנחנו מתחילים טיפול תרופתי, אנחנו נוהגים לדבר על תופעות הלוואי שעלולות להופיע בימים ובשבועות הראשונים. האם התרופה גורמת לעייפות? האם היא מגבירה את התיאבון? האם יש רעד, נוקשות או תחושת אי שקט? אלו שאלות חשובות, משום שתופעות הלוואי המיידיות משפיעות על ההרגשה של המטופל ועל הנכונות שלו להמשיך בטיפול.
אבל יש שאלה שאנחנו לא תמיד מקדישים לה מספיק תשומת לב: מה קורה אחרי חמש שנים? או עשר? מה קורה כשהתרופה כבר הפכה לחלק מהשגרה, כשהמצב הנפשי יציב, וכשנדמה שאין סיבה מיוחדת לשנות משהו?
תרופות אנטיפסיכוטיות הן מהטיפולים החשובים ביותר שיש לנו בפסיכיאטריה. הן מאפשרות לאנשים רבים להתמודד עם מחלות קשות. הן מפחיתות את הסיכון להישנות של מצבים פסיכוטיים ולחיות חיים יציבים יותר לאורך זמן. אבל כמו כל טיפול רפואי ממושך, יש להן גם מחיר אפשרי. חלק מתופעות הלוואי מתפתחות בהדרגה, וחלקן מתחילות מוקדם אבל הופכות למשמעותיות רק אחרי שנים.
תחשבו על אדם בן 42 שמטופל כבר שמונה שנים בתרופה אנטיפסיכוטית. לפני תחילת הטיפול הוא סבל מכמה אירועים פסיכוטיים, התקשה לעבוד והגיע לאשפוזים חוזרים. מאז שהתחיל את הטיפול מצבו השתפר. הוא עובד, מנהל מערכת יחסים ומתפקד היטב. מבחינתו, וגם מבחינת הפסיכיאטר שמטפל בו, התרופה עושה את העבודה. אלא שבמהלך השנים הוא עלה 18 קילוגרמים במשקל. בבדיקות הדם האחרונות התגלו רמות גבוהות של סוכר וכולסטרול. הוא גם מתלונן על ירידה בחשק המיני, אבל מעולם לא חשב שיש קשר בין הדברים לבין התרופה שהוא נוטל.
הסיפור הזה הוא דוגמה קלינית אפשרית, לא תיאור של מטופל מסוים. הוא ממחיש בעיה מוכרת: אנחנו עלולים להתרכז כל כך בהצלחת הטיפול הנפשי, עד שאנחנו מפספסים את מה שמתרחש במקביל בגוף. הפתרון אינו בהכרח להפסיק את התרופה. לפעמים הפסקתה תגרום לנזק גדול בהרבה. אבל בהחלט צריך לזהות את הבעיה, לבדוק אם היא קשורה לטיפול ולבחון מה אפשר לעשות כדי לצמצם אותה.
מקובל לחלק תרופות אנטיפסיכוטיות לשתי קבוצות עיקריות. תרופות מהדור הראשון, כמו הלופרידול ופרפנאזין, ותרופות מהדור השני, כמו ריספרידון, אולנזפין, קווטיאפין ואריפיפרזול.
בעבר נהגו להציג את התרופות מהדור השני כבטוחות יותר, בעיקר משום שבחלקן הסיכון להפרעות תנועה נמוך יותר. אבל התמונה מורכבת. יש תרופות מהדור השני שגורמות לעלייה משמעותית במשקל ולהפרעות מטבוליות, ואחרות משפיעות יותר על רמות הפרולקטין. גם הסיכון להפרעות תנועה אינו נעלם לחלוטין.
לכן השאלה החשובה אינה רק מאיזה דור התרופה, אלא איזו תרופה המטופל מקבל, באיזה מינון, במשך כמה זמן ומהם גורמי הסיכון האישיים שלו.
אחת מתופעות הלוואי המשמעותיות ביותר של חלק מהתרופות האנטיפסיכוטיות היא השפעתן על חילוף החומרים. תרופות מסוימות מגבירות את התיאבון, משנות את תחושת השובע ועלולות להשפיע על ויסות הסוכר והשומנים בגוף. התוצאה יכולה להיות עלייה במשקל, התפתחות של סוכרת מסוג 2, עלייה ברמות הכולסטרול והטריגליצרידים, ולעיתים גם עלייה בלחץ הדם. השילוב הזה מגביר את הסיכון למחלות לב וכלי דם.
חשוב להבין שהשינויים האלה לא בהכרח מתחילים אחרי שנים. עלייה במשקל יכולה להופיע כבר בחודשים הראשונים, ולעיתים אפילו בשבועות הראשונים לטיפול. אבל ההשלכות הבריאותיות שלה עלולות להצטבר במשך שנים.
בסקירה שיטתית ומטא אנליזה שפורסמה בשנת 2020 בכתב העת Lancet Psychiatry, החוקרים השוו את ההשפעות המטבוליות של 18 תרופות אנטיפסיכוטיות על בסיס 100 מחקרים אקראיים שכללו כמעט 26 אלף משתתפים. נמצא שאולנזפין וקלוזפין קשורות לפרופיל מטבולי בעייתי במיוחד, בעוד שתרופות כמו אריפיפרזול ולורסידון נמצאו בעלות השפעה מטבולית מתונה יותר בממוצע. חשוב לזכור שרוב המחקרים שנכללו בסקירה היו קצרים יחסית, ולכן הם מלמדים בעיקר על השינויים בתחילת הטיפול ולא על כל ההשלכות לאורך שנים.
לכן מעקב אחר משקל, היקף מותניים, לחץ דם, רמות סוכר ושומנים בדם אינו תוספת נחמדה לטיפול הפסיכיאטרי. הוא חלק מהטיפול עצמו.
חלק מהתרופות האנטיפסיכוטיות מעלות את רמות הפרולקטין, הורמון שמעורב בין היתר בתהליכי ייצור חלב ובהסדרת הפעילות ההורמונלית.
רמות גבוהות של פרולקטין עלולות לגרום לשיבושים במחזור החודשי, להפרשת חלב מהשדיים, לירידה בחשק המיני ולהפרעות בתפקוד המיני. אצל גברים יכולה להופיע הגדלה של רקמת השד, ובמצבים ממושכים עלולה להיות גם השפעה על צפיפות העצם. ריספרידון ופליפרידון, למשל, נוטות להעלות פרולקטין יותר מחלק מהתרופות האחרות.
הבעיה היא שמטופלים לא תמיד מדווחים על התופעות האלה. לפעמים מתוך מבוכה, לפעמים משום שהם לא יודעים שהן קשורות לטיפול, ולפעמים משום שאף אחד לא שאל. מטופל שמפסיק לקיים יחסי מין, אישה שהמחזור שלה השתבש או גבר שמרגיש שינוי בתפקוד המיני לא בהכרח יעלו את הנושא בפגישה פסיכיאטרית שממוקדת בשינה, במצב הרוח או במחשבות שווא. אם אנחנו לא שואלים, אנחנו עלולים לא לדעת.
קבוצה נוספת של תופעות לוואי קשורה למערכת התנועה. חלק מהתופעות מופיעות סמוך לתחילת הטיפול, כמו נוקשות שרירים, רעד או תחושת אי שקט פנימי. אחרות עלולות להתפתח רק לאחר חשיפה ממושכת.
אחת התופעות המוכרות היא דיסקינזיה מאוחרת, Tardive Dyskinesia. מדובר בתנועות לא רצוניות, לעיתים של השפתיים, הלשון והלסת, ולעיתים גם של הגפיים או חלקים אחרים בגוף. התנועות יכולות להתחיל בצורה עדינה. המטופל עצמו לא תמיד שם לב אליהן, אבל בני משפחה עשויים להבחין שהוא מזיז את הפה באופן חוזר או מבצע תנועות שלא היו בעבר. במקרים מסוימים התופעה נמשכת גם לאחר הפסקת התרופה.
קיימות גם הפרעות תנועה אחרות, כמו דיסטוניה מאוחרת, שבה מופיעות התכווצויות שרירים ותנוחות לא רצוניות, או אקתיזיה מתמשכת, שמתבטאת בתחושת אי שקט גופני ובצורך לזוז.
המשמעות המעשית פשוטה: גם מטופל שנוטל את אותה התרופה במשך שנים ומרגיש טוב צריך לעבור מדי פעם הערכה של תנועות לא רצוניות. זיהוי מוקדם מאפשר לשקול שינוי בטיפול לפני שהבעיה מחמירה.
כאן חשוב להיזהר ממסקנות פשטניות. אנחנו יודעים שאנשים המתמודדים עם סכיזופרניה חיים בממוצע פחות שנים מהאוכלוסייה הכללית. הפער קשור לשילוב של גורמים, ובהם מחלות גופניות, עישון, קשיים בנגישות לשירותי בריאות, התאבדות וגם השפעות אפשריות של הטיפול התרופתי.
אבל מכאן לא נובע שהתרופות הן הסיבה המרכזית לפער בתוחלת החיים.
למעשה, מחקר מעקב גדול מפינלנד, שפורסם בשנת 2020 וכלל יותר מ-62 אלף אנשים עם סכיזופרניה, מצא ששימוש בתרופות אנטיפסיכוטיות היה קשור לשיעורי תמותה נמוכים יותר בהשוואה לתקופות ללא טיפול. החוקרים עקבו אחר המשתתפים לאורך תקופה של עד עשרים שנה ובחנו גם תמותה כללית וגם תחלואה ותמותה ממחלות לב וכלי דם. צריך לזכור שמדובר במחקר תצפיתי, שאינו מוכיח שהתרופות עצמן אחראיות לכל ההבדל בתמותה. מטופלים שמקבלים טיפול סדיר עשויים להיות שונים ממטופלים שאינם מקבלים טיפול גם בגורמים אחרים שמשפיעים על הבריאות.
ובכל זאת, המסקנה הקלינית אינה שצריך להימנע מתרופות אנטיפסיכוטיות. להפך. צריך להשתמש בהן כשיש לכך הצדקה רפואית, ובמקביל לעשות מאמץ לצמצם את הנזקים האפשריים.
כשאדם נוטל תרופה אנטיפסיכוטית במשך שנים, לא מספיק לשאול אם הוא ישן טוב ואם חזרו מחשבות השווא. צריך להתעניין גם במשקל, בפעילות הגופנית, בתזונה, בתפקוד המיני ובשינויים בתנועה.
המעקב צריך לכלול מדדים גופניים ובדיקות מעבדה בהתאם לתרופה ולמצבו של המטופל. בדרך כלל חשוב לבדוק משקל ולחץ דם, רמות סוכר או המוגלובין מסוכרר, ופרופיל שומנים. במקרים המתאימים יש מקום גם לבדיקת פרולקטין, להערכת תנועות לא רצוניות ולבדיקות נוספות.
לפי הנחיות NICE הבריטיות לטיפול בסכיזופרניה, יש לבצע הערכה גופנית ומטבולית לפני תחילת הטיפול, לעקוב אחר המשקל בתדירות גבוהה בשבועות הראשונים ולחזור על בדיקות סוכר ושומנים כעבור 12 שבועות, לאחר שנה ובהמשך לפחות אחת לשנה. גם תופעות לוואי והפרעות תנועה דורשות הערכה שיטתית לאורך הטיפול.
התדירות אינה זהה אצל כולם. בתחילת הטיפול ובתקופה שלאחר שינוי תרופתי נדרש לעיתים מעקב תכוף יותר. בהמשך אפשר להתאים את הבדיקות לסוג התרופה, לגיל, לגורמי הסיכון ולממצאים הקודמים. יש גם שאלה של אחריות. מי אמור לוודא שהבדיקות מתבצעות, הפסיכיאטר או רופא המשפחה? התשובה היא שצריך להיות ברור מי אחראי למעקב, ושהמידע יעבור בין הגורמים המטפלים. מטופל לא אמור לגלות אחרי שנים שאף אחד לא בדק את רמות הסוכר שלו משום שכל רופא הניח שהרופא האחר עושה זאת.
אם מתגלה בעיה, לא תמיד צריך לבחור בין המשך הטיפול לבין הבריאות הגופנית. לפעמים אפשר להפחית מינון, לעבור לתרופה אחרת, לטפל בגורמי הסיכון המטבוליים או להוסיף טיפול ייעודי לתופעת הלוואי. כל החלטה כזאת צריכה להביא בחשבון גם את הסיכון להישנות המחלה.
אחת הדילמות בטיפול פסיכיאטרי היא כמה מידע לתת למטופל על תופעות לוואי אפשריות. יש מטפלים שחוששים ששיחה מפורטת מדי תעורר חרדה ותגרום למטופל להפסיק טיפול שהוא זקוק לו. אני חושב שהבעיה אינה עצם מסירת המידע, אלא האופן שבו אנחנו עושים זאת.
כשמטופל יודע למה לשים לב, הוא יכול לזהות בעיה מוקדם יותר ולפנות לעזרה. כשלא מסבירים לו דבר, הוא עלול לגלות תופעת לוואי בעצמו, להיבהל ולהפסיק את התרופה ללא התייעצות. לא צריך להקריא רשימה ארוכה של כל תופעת לוואי נדירה בכל פגישה. כן צריך להסביר את הסיכונים המשמעותיים, לדבר על הסבירות שלהם ולחזור לנושא לאורך הטיפול. כדאי גם להזמין את המטופל לשאול שאלות ולהעלות תופעות שהוא חושש לדבר עליהן.
כאשר המטופל מתקשה להבין את המידע או לקבל החלטות, אפשר לשלב בני משפחה או גורמי תמיכה בהתאם לרצונו, ליכולתו ולכללים של סודיות רפואית והסכמה מדעת.
לפעמים ההצלחה של טיפול פסיכיאטרי נראית ברורה. המטופל לא אושפז במשך שנים, הוא עובד, מנהל קשרים חברתיים ומרגיש יציב. אלה הישגים משמעותיים, ואין סיבה להמעיט בערכם.
אבל הצלחה טיפולית אינה רק היעדר תסמינים פסיכיאטריים. היא גם היכולת לשמור ככל האפשר על הבריאות הגופנית, על התפקוד המיני, על התנועה ועל איכות החיים.
אם אתם נוטלים תרופה אנטיפסיכוטית במשך תקופה ממושכת, כדאי לשאול את הרופא המטפל מתי נבדקו לאחרונה מדדי הבריאות שלכם, אילו תופעות לוואי דורשות תשומת לב והאם הטיפול הנוכחי עדיין מתאים לצרכים שלכם. אין להפסיק או לשנות מינון על דעת עצמכם.
תרופה שעוזרת לנו היום צריכה להיות חלק מתוכנית טיפול שחושבת גם על הבריאות שלנו בעוד עשר שנים.
ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961
לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.
הוספת תגובה