לאחרונה נדמה שהמושג "מודע טראומה" נמצא בכל מקום. לא רק מטפלי בריאות הנפש מציגים את עצמם ככאלה, אלא גם בתי קפה, חללי עבודה ועסקים שונים מתחילים להצהיר שהם "מודעי טראומה". אני כמובן בעד שבבית קפה יתייחסו אליי יפה ולא יהיה רעש בלתי נסבל, אבל בשלב שבו גם בית קפה הוא "מותאם טראומה", אולי כדאי לעצור ולשאול מה הביטוי הזה בכלל אומר.

בשנים האחרונות כמעט כל מי שעובד עם אנשים הפכו להיות "מודעי טראומה". מדריכי יוגה, מאמנים, קוסמטיקאיות ולעיתים גם אנשים עם הכשרה טיפולית חלקית מציגים את עצמם כמי שעובדים בגישה מודעת טראומה. במובן מסוים זו התפתחות חיובית. אנחנו מבינים היום היטב שאירועים קשים יכולים להשפיע לאורך זמן על האופן שבו אדם מרגיש, חושב, יוצר קשרים ומגיב למצבי לחץ.

אבל ככל שמושג נעשה נפוץ יותר הוא לפעמים נעשה פחות ברור. וכשכולם מודעי טראומה, השאלה היא מה בדיוק הוא עושה אחרת בגללה.

פרויד, בגרסה מודעת טראומה

ההכרה בכך שחוויות העבר משפיעות על ההווה אינה חידוש של השנים האחרונות. פרויד עסק בחוויות מוקדמות ובהשפעתן על החיים הנפשיים. תיאוריות התקשרות עוסקות באופן שבו קשרים מוקדמים מעצבים את היכולת שלנו להרגיש ביטחון ולבנות יחסים. הפסיכולוגיה ההתפתחותית עוסקת בילדות, אובדן, הזנחה, קונפליקט וחוסר יציבות. גם טיפולים מודרניים יותר עוסקים בזיכרון, למידה, הימנעות, חרדה ובאופן שבו אירועים קודמים ממשיכים להשפיע על ההתנהגות בהווה.

כלומר, ההבנה שהיסטוריית החיים חשובה להבנת האדם נמצאת בלב הפסיכולוגיה כבר יותר ממאה שנה. מה שכן השתנה הוא השפה. במהלך החיים רוב האנשים עוברים אירועים קשים: אובדן של אדם קרוב, גירושים, מחלה, תאונה, הורה ביקורתי, כישלון משמעותי, לידה קשה, שירות צבאי, הגירה או מלחמות. לא כל אירוע קשה הוא טראומה, ולא כל חוויה שהותירה חותם רגשי היא בהכרח טראומטית במובן הקליני. גם כאשר אדם מתאר חוויה כטראומטית, אין פירוש הדבר שהוא סובל מהפרעת דחק פוסט טראומטית.

אם כיום אנחנו משתמשים במילה טראומה לתיאור כל חוויה לא נעימה שהותירה חותם, כמעט לכל אדם יש טראומה. ואם כמעט לכל אדם יש טראומה וכל מטפל ממילא צריך להתחשב בחוויות החיים שלו, אז האמירה "אני מטפל בגישה מודעת טראומה" מאבדת משמעות. השאלה החשובה היא מה המטפל עושה אחרת בגלל המודעות הזאת.

טראומה אבל לא העניין

אפשר לראות את ההבדל בצורה ברורה יותר אצל אישה שפגשתי לאחרונה. היא בת 35 שסובלת מחרדה חברתית. היא נמנעת מאירועים, חוששת לומר משהו טיפשי, מנתחת כל שיחה אחרי שהיא מסתיימת ומרגישה שאנשים אחרים שופטים אותה. במהלך הטיפול מתברר שבחטיבת הביניים היא עברה תקופה ממושכת של חרם והשפלה מצד ילדים אחרים.

אפשר בהחלט להבין את החוויות האלו כחלק משמעותי בהתפתחות החרדה שלה. הן אולי לימדו אותה שהעולם החברתי מסוכן, שאנשים אחרים עלולים להשפיל אותה ושעדיף להיזהר. ייתכן שעבודה על הזיכרונות האלה ועל המשמעות הרגשית שלהם תהיה חלק חשוב מהטיפול.

אבל יש הבדל בין השאלה איך הבעיה התחילה לבין השאלה מה מחזיק אותה היום. ייתכן שכיום החרדה נשמרת בעיקר משום שהיא נמנעת שוב ושוב מאינטראקציות חברתיות. בכל פעם שהיא נמנעת, היא מקבלת הקלה מיידית, אבל אינה מקבלת הזדמנות לגלות שרוב האנשים לא ישפילו אותה. הפחד נשאר, ההימנעות מתחזקת, והמעגל ממשיך.

במקרה כזה טיפול יעיל יכול לכלול חשיפה הדרגתית, עבודה על פרשנות של מצבים חברתיים ושינוי ההתנהגויות שמשמרות את החרדה. המטפל עדיין מודע לכך שהחרם הוא חלק מההיסטוריה שלה, אבל הוא אינו מניח שכל הסימפטומים חייבים להיות מטופלים דרך הטראומה.

לא כולם פוסט טראומטיים

יש סכנה בשימוש רחב מדי בשפת הטראומה. היא יכולה להפוך כמעט כל קושי אנושי לסימן לפגיעה עמוקה. לפעמים זו באמת דרך שימושית להבין תגובה. אבל בשלב מסוים אנחנו עלולים לארגן כמעט כל קושי בתוך סיפור אחד, שבו טראומה מסבירה הכול. לפעמים הסיפור הזה מועיל מאוד. הוא יכול לעזור לאדם להבין למה הוא מגיב כפי שהוא מגיב ולהפחית אשמה ובושה. לפעמים הוא אפילו משנה חיים. אבל כשמשתמשים בו באופן אוטומטי, הוא גם עלול לצמצם את האדם.

האינפלציה בשפת הטראומה משפיעה גם על האופן שבו אנשים מבינים את עצמם. בתרבות הפופולרית נוצר לעיתים קיצור דרך שבו מצוקה, רגישות, הימנעות, קושי באמון או בעיות ביחסים הופכים כמעט אוטומטית לראיה לכך שקיימת טראומה. משם הדרך קצרה מדי למחשבה שאם קיימת טראומה, כנראה יש גם PTSD.

PTSD היא הפרעה מוגדרת, לא שם כללי לכך שקרה לנו משהו קשה. אפשר לסבול מאוד בלי לסבול מפוסט טראומה. אפשר להיות מושפע עמוקות ממערכת יחסים קשה או הורה ביקורתי בלי שכל התגובה הנפשית צריכה להיכנס תחת אבחנה של טראומה. ואפשר גם לעבור אירוע טראומטי מאוד בלי לפתח פוסט טראומה. כמובן, שאפשר להיות פוסט טראומטי.

מודעות לטראומה אינה מומחיות

גם עולם הטיפול הישראלי חווה בשנים האחרונות אינפלציה של "מודעות לטראומה". תוכניות אקדמיות, השתלמויות וסדנאות מוסיפות לכותרת שלהן "מוכוונת טראומה", "מודעת טראומה" או "ממוקדת טראומה". אחרי השנים האחרונות בישראל, טבעי שטראומה נמצאת הרבה יותר במרכז השיח המקצועי. זה אפילו נחוץ. אבל לא כל מטפל שמצהיר שהוא מודע טראומה הוא מומחה בטיפול בטראומה.

מטפל צריך להכיר את האפשרות שחוויות טראומטיות משפיעות על מטופלים. הוא צריך לדעת לשאול על כך כשיש סיבה, להבין כיצד חוויות עבר יכולות להשפיע על אמון, גבולות, אינטימיות ותחושת ביטחון, לזהות סימנים שמעלים חשד ל PTSD או לדיסוציאציה ולהימנע ככל האפשר מחוויות טיפוליות פוגעניות או משפילות. הוא חייב להכיר איך להגיש את הטיפול כאשר המטופל סובל מפוסט טראומה. כל אלה הם חלק מעבודה טיפולית אחראית.

טיפול ב PTSD דורש ידע נוסף. אדם שמגדיר את עצמו "מודע טראומה" לא בהכרח הוכשר בטיפולים כמו PE, EMDR או טיפולים ממוקדי טראומה אחרים. הוא לא בהכרח יודע להבחין בין PTSD לבין דיכאון, הפרעות חרדה או שלל מצבים אחרים שיכולים להופיע אחרי טראומה, להיות קשורים אליה או פשוט להתקיים לצדה. והוא צריך גם לדעת לזהות מתי האדם שמולו אינו סובל מהפרעה פסיכיאטרית כלל, אלא מתמודד עם חיים מורכבים וכואבים.

לכן הייתי רוצה שכל מטפל יהיה מודע לטראומה. בדיוק כפי שהייתי רוצה שכל מטפל יהיה מודע לסיכון אובדני, לשימוש בחומרים, להפרעות אכילה, להפרעת קשב ולאלימות במשפחה. אלה דברים שאי אפשר לעבוד עם אנשים בלי להכיר אותם.

להיות "מודע טראומה" צריך להיות נקודת פתיחה עבור כולנו, לא תואר מקצועי. השאלה המעניינת אינה האם המטפל יודע שטראומות קיימות. השאלה היא האם הוא יודע לזהות מתי טראומה נמצאת במרכז הבעיה, מתי היא רק חלק מהסיפור, מתי היא מסבירה כיצד הבעיה התחילה אבל לא מה משמר אותה כיום, ומתי עדיף בכלל להסתכל לכיוון אחר.

ולגבי בתי הקפה המודעים לטראומה, אפשר בשלב ראשון להתחיל באקוסטיקה שבה אפשר לשמוע את מי שלידך, במלצר סבלני ובקפה ממש טוב.

(פורסם במקור בגרסה דומה באתר 'הארץ')