אחת הטענות הנפוצות ביותר בנושא הפרעות נפשיות היא הטענה שמדובר באבחנות 'לא מדעיות' שמבוססות על חלוקה מלאכותית של תסמינים.
אנחנו אוהבים הגדרות. הם שמאלנים ואנחנו ימנים. הם אשכנזים ואנחנו ספרדים. הם מקובלים, מגניבים ואנחנו עוד יותר. לתיוג יש תפקיד חברתי חשוב. התיוג עוזר לנו להסתדר במרחב. להרגיש שייכים למשהו, לבדל את עצמנו ממשהו אחר ולהרגיש בטוחים.
כמו כולם, גם אני נחרדתי לשמוע על התרסקות המטוס בהרי האלפים ועל מאה וחמישים הנוסעים שמצאו את מותם בהתרסקות. עוד יותר נחרדתי לשמוע שיתכן ומדובר היה בהתרסקות מכוונת של טייס המשנה. אבל למרות שאף אחד לא יודע את כל העובדות ויתכן שלעולם לא נדע את כל העובדות, עצוב לראות שהדיווחים בעיתונות העולמית קושרים את המעשה הנוראי למחלת הדיכאון שממנה לכאורה סבל הטייס בצורה יותר מדי פשטנית.
הפרעת קשב וריכוז היא הפרעה שלכולם יש עמדה לגביה, אבל במקרים רבים העמדה איננה מבוססת על ידע או על הכרות עם הפרעת קשב אלא על דעות מוקדמות ומידע חלקי. במקרים רבים אפשר לשמוע משפטים כמו 'אין דבר כזה הפרעת קשב, זו סתם המצאה של חברות התרופות בכדי למכור לכם ריטלין, אתה סתם עצלן'.
שאדם הולך לרופא, הוא לא מצפה שהשכנים, בני המשפחה או גופים אחרים יקבלו מידע על מצבו הרפואי בלי רשותו המפורשת. קוראים לזה סודיות רפואית והיא נועדה לשמור על פרטיות המטופל, ולאפשר החלפת מידע בטוחה. אך מה קורה כשגורמים זרים מתחילים לדרוש מאיתנו לותר על פרטיותנו?
בניגוד למה שרבים חושבים, הפרעת קשב וריכוז איננה נפוצה יותר אצל גברים, אלא שהביטוי אצל נשים יכול להיות שונה ולכן פעמים רבות הן מאובחנות בגיל מאוחר יחסית, או שלא מאובחנות כלל.
התוצאה כמובן יכולה להיות סבל מיותר לאותן נשים שלא אובחנו, וגם יצירת סטיגמה מיותרת על נושא הפרעת קשב ונשים.