יכול להיות שאתם מכירים את הסיטואציה הבאה: מישהו נכנס למסעדה כדי לשבת עם בני המשפחה או עם חברים. לפתע המכשיר הסלולרי שלו רועד בכיס, והוא חש שהוא חייב להציץ לרגע כדי לדעת מה התחדש. מרגע זה ואילך הוא פשוט לא יכול להפסיק לחשוב על ההודעה, וכל ניסיון שלו להשאיר את המכשיר רוטט בכיס נדון לכשלון. החברים או בני המשפחה שאיתו הופכים בן רגע לפחות ופחות רלוונטיים, עד לשלב בו הוא לא מתאפק יותר, מוציא את המכשיר מהכיס ובודק מה היה כתוב בהודעה.
התעקשתי שלא להזדרז ולכתוב את דעתי על הרצח של האחות במרפאת קופת חולים כללית בחולון שהתרחש השבוע. התעקשתי לחכות, כי מה שקרה שם היה הפקרות. להזדרז ולכתוב זו גם היתה הפקרות. כי כולם מופקרים.
כל מי שיש לו ילדים שואל את עצמו בימים אלו שאלות מורכבות. איך מתמודדים עם הדאגה לשלום המשפחה והילדים, מה לעשות אם הבית או השכונה עולים בלהבות וכולם לחוצים, איך להסביר להם למה מפנים אתכם מהבית שלכם ואיך להתמודד עם ההשפעה של המצב עלינו ועל משפחתנו.
עד כמה התקשורת צריכה לעסוק בעולם בריאות הנפש בכלל ובפסיכיאטריה בפרט? בחודשים האחרונים יש עליה בעיסוק של ערוצי תקשורת שונים במה שקורה בעולם בריאות הנפש, וחלק מהדברים שמדברים עליהם נשמעים ממש בעייתיים.
אני כותב באתר הזה כבר כמה שנים. וגם יש לי חשבון פייסבוק, וטוויטר, וכתבתי ספר, ופורסמו כבר כמה טקסטים שלי בעיתון הארץ ובאתרים כמו ויינט. אבל בניגוד אלי, רוב הרופאים לא כותבים. עזבו כתיבת ספר, רוב הרופאים גם לא כותבים בפייסבוק דברים שקשורים למקצוע שלהם.