כבר יותר משמונה חודשים שמפונים מהצפון, מקרית שמונה ועד חניתה, צופים באימה בחורבן הבתים והשכונות שבהן התגוררו עד לשנה שעברה. הם רואים סרטונים באינטרנט של אש שמגיעה לבית השכנים או של טיל שפירק את הבית שלהם, ולא יכולים לעשות דבר.

"כשאמרו לנו שאת פסח נעשה במלון לא האמנתי. ואז עבר יום העצמאות ותיכף מגיע החופש הגדול, ומי האמין שעדיין נהיה פה?", "לנו לא יהיה חופש, אפילו שאנחנו גרים במלון", "כבר שמונה חודשים שאני לא מנהל את החיים שלי, אלא חי בלוח הזמנים של המלון", או "יום ועוד יום, ושום דבר לא קורה" הם משפטים שכיחים ביומיום החדש.

יש עשרות אלפי אנשים שמפונים מהצפון והדרום, ומאות אלפים חיים כל יום תחת אזעקות, נפילות טילים או פגיעות כטב"מים, וחוץ מקצת תלונות אף אחד לא עושה כלום – כלומר הרוב, כי יש כמובן גם מי שבוחרים לצאת לרחובות שבוע אחר שבוע – אבל סטטיסטית, הרוב מסתפק בהשלמה עם הייאוש.

יוקר המחייה ומחיר החיים

יוקר המחיה הכלכלי מורגש בכל בית, בעלות הקניות בסופר, הבגדים, מחירי המכוניות והדיור. לצד זאת מתקבלות, חדשות לבקרים, בשורות קשות על גורלם של עוד ועוד מטובי ילדינו, שהקריבו את גופם ונפשם במלחמה בעזה, בשטחים או בצפון.

משפחות שלמות נפגעות כאשר אחד מבני משפחתם נפגע או נהרג במלחמה, והפגיעה הזו לא חולפת. המילואימניקים שמגויסים כבר בפעם השלישית בצו 8 משאירים מאחוריהם עבודה שלא מחכה להם, ובני משפחה שכן. במקביל, כנסת ישראל העבירה החודש חקיקה שמקדמת פטור מגיוס לחלק מהאוכלוסייה, ובמקביל מאריכה את השירות למשרתי המילואים.

בסקר שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה במאי 2024, אמרו 87% מהערבים, 78% מהיהודים, 98% מהשמאלנים ו–66% מהימנים שהם בטוחים או חושבים שאין לממשלה תוכנית פעולה ברורה באשר ליום שאחרי סיום המלחמה בעזה.

לומדים לשלוט בכאב

חוסר אונים נרכש (Learned helplessness) הוא מצב שבני אדם (וגם בעלי חיים) יכולים לחוות בתגובה לגירוי שלילי מתמשך. זה קורה כשחווים היעדר שליטה באופן תכוף, כלומר מקרים בהם האדם מרגיש שאין לו יכולת לשנות את המצב הלא נעים שהוא נמצא בו. התחושה נוצרת בעקבות התפישה שאין קשר בין מעשים לתוצאות. כתוצאה מכך, יפסיק האדם לנסות לשנות את המצב, ויישאר חסר אונים.

ב-1967 ערך הפסיכולוג מרטין סליגמן ניסוי בכלבים שקיבלו מכות זרם חשמלי. הוא גילה שכלבים שלא יכלו להתחמק מלקבל את הזרם החשמלי הפסיקו בשלב כלשהו לנסות לברוח, גם כשאיפשרו להם פתח לברוח. הכלבים פשוט התייאשו מהאפשרות שלא לסבול. מתברר שגם בני אדם יכולים להתייאש מלנסות לשנות את מצבם.

סליגמן המשיך לחקור את הנושא במשך השנים, ומצא כי טראומה מפעילה מערכות במוח הקשורות בנוירוטרנסמיטור סרוטונין שמגבירות פחד וחרדה – ככל שהטראומה נמשכת, היא מחזקת מעגל של הימנעות, פחד וחרדה. כשמתגלה אפשרות לברוח מהכאב, פיזי או רגשי, מערכת אחרת מרגיעה את שחרור הסרוטונין, וכך לומדים לשלוט בפחד. אם יהיו טראומות דומות חוזרות, מנגנון הבקרה יפעל כך שתהיה ציפייה לשלוט בסיטואציה. כך מתפתח מנגנון הציפייה, שגורם לאנשים לצפות מעצמם להתנהגויות מסוימות בעתיד בתגובה לאירועים שמתרחשים בהווה.

חוסר אונים נרכש קיים גם בקבוצות, כמו בדיקטטורה או תחת שלטון אוטוריטרי. השלטון מתעמר באזרחים או מתעלם מהם, והם לרוב לא עושים דבר כדי לשנות את מצבם. לרוב השלטון אף מעודד חוסר אונים בציבור, כיוון שזה מגן עליו. בדומה לכך, כשארגוני פשיעה רוצחים אנשים ברחוב הערבי, האוכלוסייה מרגישה שאין לה יכולת להשפיע על צמצום האלימות, וגם המשטרה מרימה ידיים.

נדמה שגם הציבור בישראל מיואש. אנשים משלמים מחירים גדולים בלי למחות ובלי להתנגד. ממש כמו המשל על הצפרדע שנמצאת בתוך סיר ומחממים את המים עוד ועוד והיא לא קופצת החוצה.

להושיב את המדינה לטיפול

אופטימיסטים נוטים לראות אירועים שליליים כאירועים חולפים, נקודתיים וחיצוניים, בזמן שפסימיסטים יחשבו על אותם אירועים כמצבים קבועים, רחבים ופנימיים. לאופטימיסטים יש סיכוי טוב יותר להתמודד עם משברים כי הם מסתכלים על משברים כמשהו זמני וניתן לתיקון. כך, אנשים פסימיים שחווים חוסר שליטה הם פסיביים יותר, ויתמודדו יותר עם הפרעות נפשיות. המתמודדים עם חוסר אונים נרכש יתקשו לבטא את התחושות והצרכים שלהם, יימנעו מלקחת יוזמה ולנסות להחזיר לעצמם שליטה, ואחרים יכולים לחוות אותם כמרוחקים נפשית. כל אלו ייצרו מעגל שלילי, מעין נבואה שמגשימה את עצמה.

אבל זה לא מצב קבוע. כמו שאפשר לחזק דימוי עצמי, ניתן לשנות גם את תחושת חוסר השליטה ואת היכולת להתמודד עם מצבים, ובכך להפחית את ההתנהגויות השליליות הנרכשות. אפשר לשפר את יכולת ההתמודדות של אינדיבידואלים באמצעות חיזוק הביטחון העצמי, הבנה של האירועים שהובילו לתחושת חוסר האונים ומתן כלים בריאים להתמודדות, באמצעות גישות טיפוליות כמו CBT או טיפול דינמי.

אלא שאי אפשר להציע לכל מדינת ישראל טיפול אישי. במקום זאת, אפשר לחזק את מנגנוני החוסן הכלליים בקבוצות אוכלוסייה שונות, וכן להתחבר מחדש לערכים ולגזור מהם תוכניות פעולה. ייאוש אינו תוכנית כזאת, ועל כל אחד מאיתנו לחתור להגשמת ערכיו – כך נגביר את החוסן ונחזיר את השליטה לחיינו.