אני לא כותב כאן לאחרונה מסיבות פרקטיות: אני עסוק מאד בדברים אחרים וחשובים לא פחות, שאני מקווה שיסתיימו בקרוב. מייד לאחר ההפסקה אני מתכוון לחזור ולכתוב בכמה נושאים מעניינים שקשורים בבריאות הנפש. לא חשבתי שזה יקרה עד דצמבר אבל כשגלשתי לרגע באתר Ynet היום קלטתי בתחתית העמוד כותרת שמיד תפסה את תשומת לבי, ולרוע המזל נגררתי לקרוא את הזוועתון שפורסם שם בגליון כלשהו של מנטה. כמובן שקפצו לי הפיוזים.
חוק הבחירות בישראל מאפשר לכל אזרח ישראל אשר מתגורר במדינה (וגם לשליחים ולימאים) להצביע בעבור המפלגה שעמדותיה וראשיה מוצאים חן בעיניו כדי לאפשר להם לקדם את עיניינו ולדאוג לצרכיו. כל אזרח מגיל 18 יכול להצביע, ולפעמים מצביעים אצלנו גם אנשים שכבר נפטרו. למרות שאפשר להתווכח על יכולת קבלת ההחלטות של אזרחי ישראל (לאור תוצאות הבחירות בחמש עשרה השנים האחרונות) נקודה שכמעט לא דנים בה היא האם באמת כולם כשירים להצביע בבחירות?
לפני כשבוע קראתי על הצעה של משרד האוצר לבטל את סל התרופות. על פי הדיווח, לאוצר נמאס (ובצדק) מהריטואל השנתי של תוספת תרופות לסל הבריאות הכרוכה בשביתות של חולי סרטן, מסעות יחסי ציבור ולחץ פוליטי, איומים בהתפטרות וכניעה (חלקית לפחות) של הממשלה ללחץ הציבורי. האוצר טוען בצדק שחייבת להיות דרך טובה יותר והוא מעדיף לתת לכל קופה בנפרד להחליט איזו תרופה חדשה היא מכניסה לסל הטיפולים שהיא מאפשרת למבוטחים שלה.