בעיה נפשית כמעט אף פעם לא נשארת רק בעיה רק של מי שסובל ממנה. אם למישהו יש חרדה גם בני המשפחה שלו מרגישים בחרדה ושותפים להתמודדות איתה. אם למישהי יש דיכאון גם בעלה והילדים יושפעו מהדיכאון. בעיות כמו הפרעה אובססיבית טורדנית (OCD) משפיעות באופן ישיר על היחסים במשפחה ועל הרגלי החיים.
באופן כללי בני אדם אוהבים ביטחון ויציבות. אנחנו מעדיפים לחשוב שאם גדלנו בישראל, למדנו בבית-ספר, הלכנו לצבא, עבדנו קשה ושילמנו מיסים אז הדברים יסתדרו עבורנו באופן משביע רצון. אם גם נשמור על החוקים של המדינה ונחסוך בצורה סבירה לימים קשים אז כנראה שמצבנו אפילו יהיה טוב. כל זה כמובן נכון עקרונית, אבל גם לאנשים טובים וזהירים יכולים לקרות דברים רעים.
בתחילת החודש התפרסמה בניו יורק טיימס כתבה המתארת את חייו של פסיכיאטר אמריקאי מבוגר, אשר מתלונן על כך שהעבודה שלו כוללת בעיקר מעקב תרופתי ופגישות קצרות של 15 דקות עם מטופלים לצורך כתיבת מרשמים.
הפסיכיאטר מתלונן על כך שהוא נהנה פחות ופחות מהמקצוע שלו. אותי זה לא מפתיע בהתחשב בכך שמדובר במגמה כלל עולמית.
רוב האנשים שלוקחים כדורי שינה משתמשים בהם בדיוק כמו שהרופא שלהם המליץ. לרוב הם מקבלים את המרשם מרופא המשפחה ולא מפסיכיאטר, נעזרים בתרופת השינה בתקופת משבר ואחר כך חוזרים לשגרת הלילה הרגילה שלהם. ויש אנשים שמשתמשים בכדורי שינה בצורה טפשית.
באופן רשמי, דיכאון קל הוא תחושה קלה ומתמשכת של דיכאון אשר לא מגיעה לעוצמות של דיכאון מאג'ורי. האנשים ממשיכים לעבוד ולתפקד, הם לא בוכים מהבוקר עד הערב, הם לא חושבים על התאבדות או על מוות. הם פשוט מבואסים.
האם אנחנו צריכים להתייחס לדיכאון קל ברצינות? יש אנשים שטוענים שאנחנו לוקחים בעיות אנושיות טבעיות כמו עצבות או דכדוך והופכים אותן להפרעות פסיכיאטריות. האם דיכאון קל הוא בכלל בעיה?
על התמודדות עם תופעות לוואי של טיפול תרופתי, ועל החלטות מודעות אבל לא תמיד מושכלות.