השנאה מפתה. היא נותנת תקווה שקרית שנוכל לחיות בעולם שבו ייעלם כל הסבל שלנו אם רק נזרוק את הערבים, אם רק נפריד את הדת מהמדינה, אם רק נסיים את הכיבוש, או לחלופין ניפטר מהשמאלנים הבוגדים.

אנחנו צמאים לשנאה. אנחנו רוצים משהו פשוט שיפתור לנו את כל הבעיות האישיות שלנו. כי שונאים מאמינים שהחיים פשוטים. שאם רק הדבר הזה שמפריע להם יעלם, הרי שהחיים יחזרו להיות פשוטים, שכל הדברים יסתדרו.

אנשי ימין שונאים בשם אהבתם לארץ. כי הרי הם אוהבים את הארץ יותר מכל האחרים, רק בכח הזרוע הם ישיגו את גאולת הארץ. הליברלים שונאים בשם ההתנגדות לדוגמטיות של הדת, בשם העריצות של החופש האישי וכי הם טובים יותר ממאות אלפי לבושי שחורים. החרדים שונאים בשם העליונות הדתית. הרי כל השאר הם או תינוקות שנשבו (במילים אחרות מטומטמים שלא מבינים כלום) או סתם גויים שצריך לנצל או להכחיד. אנשי שמאל שונאים בשם הדמוקרטיה, בני עדות המזרח בשם הקיפוח, ואילו ערביי ישראל שונאים בגלל הקיפוח. כולם שונאים את חמאס, כי הם טרוריסטים, ואחרים שונאים יהודים כי הם הרגו את ישו. יש אפילו אנשים ששונאים את עצמם.

מי ששונא מיואש

כי מי שמיואש, כבר לא מצליח להתמודד עם המורכבות של החיים. שיש דברים שאינם הוגנים. שיש דברים שבהם לא נצליח לקבל את כל מה שאנחנו רוצים. שקפיטליזם בלבד מוביל לעוני של רבים בעוד סוציאליזם לבד מוביל למאובנות חשיבתית ושיתוק. שהדת לא נותנת פתרון להכל או שחילוניות לא נותנת מענה לכולם. שאי אפשר כבר להכחיש שהפלסטינאים כאן כדי להשאר ואי אפשר להעלים אותם ואת הצרכים שלהם אם אנחנו רוצים להיות מדינה טובה, ושהיהודים לא יחזרו לאירופה ולארצות האיסלאם לחיות שם.

אם יש לך תקווה אתה פחות שונא, אבל יותר קל להישאב לשנאה. זה דורש פחות מאמץ. זה לא דורש כמעט כלום.

יותר קל לשנוא ולהאשים מישהו אחר

השנאה נמצאת ברבדים שונים שלנו. יש את 'השנאה מהאחרים'. כי אבולוציונית, אנחנו לומדים לזהות משהו ששונה מאיתנו כמשהו שהוא יכול להיות מסוכן. אנחנו בדרך כלל מרגישים שהקבוצה של אנשים שדומים לנו בטוחה יותר מאנשים ששונים מאיתנו במראה, באמונה או בהתנהגות.

אבל שנאה היא גם הפחד מעצמנו. אנחנו פוחדים שנגלה על עצמנו דברים, אז אנחנו משליכים את התכונות הרעות שלנו על האחר. 'הם' אלו שרוצים לפגוע בנו. 'הם אלו שרוצים לנקום. 'הם' אלו ששונאים אותנו. 'הם אשמים'. וכל זה כי אנחנו לא מסוגלים לרגע לראות את האחרים. לראות שגם הם רוצים לחיות בשקט. שיש להם רצונות וצרכים וילדים ובתים. כשאין לנו מסוגלות לראות את הצד השני, אנחנו שונאים.

שנאה נועדה לתת לנו משהו, כשבעצם אנחנו לא מסוגלים להתמודד עם חוסר אונים. כשאנחנו מרגישים אבודים, או שנגרם לנו אי צדק, או אפילו כשאנחנו מתביישים. שנאה היא הדרך שלא להתמודד עם הכאב שלנו. אנחנו משליכים אותו על מישהו אחר ובטוחים שהוא זה שעשה לנו את זה.

שנאה היא גם תרבות. אנחנו חיים בתרבות שמעודדת שנאה. מנהיגי הציבור שלנו, מעודדים שנאת זרים, שנאת חרדים, נגד השמאלנים, נגד הערבים, נגד הימין, נגד ביבי. אף פעם לא בעד. אפילו כשהם אומרים משהו בעד מישהו, מייד יש שם איזה 'אבל'.

ויש בתוכנו מחוללי שנאה. הם שניזונים מהשנאה והפחד. משתמשים בשבטיות שלנו, בפחדים שלנו, בכשלים שלנו כבני אדם לחולל עוד ועוד שנאה. לה פמיליה ולהב"ה. חמאס ועבריינים ועוד. יש חברי כנסת ושרים שמאחורי מילים יפות כולנו יודעים שהם מחוללי שנאה. יש גורמים שמנצלים את השנאה כדי להשיג מטרות.

אנחנו פראיירים כי אנחנו נותנים לכל אותם גורמים לנצל אותנו. להוביל אותנו.

תקווה

תקווה היא החיסון נגד שנאה. תקווה שנלמד לחיות כולנו יחד. תקווה שכל אחד יתן קצת מקום לאחרים. תקווה שחינוך ישנה את השפה שבה אנחנו משתמשים. אנחנו צריכים ללמד את הילדים שלנו עד כמה אנחנו שונאים, ולהראות להם שמדובר בשנאה. לא לעטוף את זה במילים יפות ולהסוות את השנאה שסביבנו.

אנחנו יכולים להרגיש גם פגיעים וגם חזקים מספיק כדי להושיט יד למי ששונה מאיתנו, ולראותו כפי שהוא באמת: מלא בפחדים ושנאה, בדיוק כמונו. ולהסתכל עליו בהבנה, וקצת רחמים, וקצת אמפתיה. ולראות שגם הוא בן אדם. שמפחד. ושונא.

כי האלטרנטיבה היא להכנע לפיתוי להמשיך לדמיין שאם נחסל עוד מישהו, נשרוף עוד חנות או בית כנסת או מסגד, נעשה לינץ בעוד עובר אורח מסכן, אז כל הבעיות יפתרו. לחיות באשליה ולהשאר עם השנאה.

משנאה מגיע רק חורבן. של הצד השני, אבל גם שלנו, של האנושיות שלנו, של הזהות שלנו. ומשנאת חינם, חרב הבית השני.

תקווה. זה מה שצריך.