רשימה זו עוסקת בטיפול במחלה אובססיבית קומפולסיבית. על הגדרות מחלת ה-OCD אפשר לקרוא בחלק הראשון של הסדרה.
OCD היא מחלה קשה שיכולה לגרום לקשיים ושיבושים רבים באורח החיים של החולה ובני משפחתו. בדרך כלל אנו מטפלים בה בשילוב של טיפול תרופתי ושל טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי.
צריך להדגיש שיש מעט תרופות שבאמת מסייעות לחולי ה-OCD, ולצערנו גם ישנם חולים רבים שאינם מגיבים לטיפול התרופתי. אחת הבעיות העיקריות בטיפול בחולים בכלל ובטיפול ב-OCD במיוחד היא שנדרשת מחוייבות עמוקה של המטופל וגם של בני משפחתו להצלחת הטיפול. מחוייבות זו לפעמים חסרה אצל אחד הצדדים (החולה או המשפחה) ומקשה מאד על התהליך הטיפולי.
ארחיב מעט על הטיפול התרופתי כי מרבית השאלות נוגעות בו, אך אין אני ממעיט בחשיבות הטיפול ההתנהגותי להחלמה מהמחלה.
רוב התרופות שניתנות לחולי OCD הן תרופות אנטי-דכאוניות. אנו רושמים אותן מפני שחלק מהמנגנונים אשר גורמים לדיכאון פועלים גם אצל חולי OCD, אולם אין זה אומר שכל התרופות שמשמשות לטיפול בדכאון עוזרות לחולי OCD. תרופות אנטי-דכאוניות מצויינות כמו Tofranil או Elatrol כמעט אף פעם לא מסייעות לחולים אובססיביים.
התרופות היחידות שנמצאו במחקרים רציניים (Double blind) כיעילות בטיפול בחולי OCD הן (השם הגנרי בסוגריים): Favoxil (Flouvoxamine), Prozac (Fluoxetine),Seroxat (Paroxetine), Lustral (Sertaline), Cipramil (Citalopram), ו- Anafranil (Clomipramine).
על Anafranil יש הכי הרבה מידע כי זו התרופה הוותיקה מכולן. ישנם גם מאות דיווחים של מחקרים קטנים על תרופות אחרות שמסייעות לחלק מן המטופלים. לא ברור מדוע תרופה אנטי-דכאונית אחת עוזרת בזמן שאחרת לא מסייעת בכלל. נוירוטרנסמיטורים הם חומרים כימיים שמשמשים את התאים במוח להעביר פקודות לתאים אחרים, על ידי שחרורם מתא אחד וקליטתם על ידי קולטנים בתא אחר.
ידוע שכל התרופות הללו גורמת ל"הגדלת" הכמות של נוירוטרנסמיטור בשם סרוטונין (Serotonin) במוח, אך גם להשפעה על נוירוטרנסמיטורים אחרים. רוב התרופות הללו מעלות את כמות הסרוטונין על ידי "עיכוב ספיגה" של הסרוטונין בתאים, כך שיש יותר סרוטונין זמין במערכת. ישנה סברה שמעבר להעלאת זמינות הסרוטונין התרופות מצליחות בתהליך שאורך מספר שבועות לגרום לשינוי בקולטנים של התאים, כך שהסימפטומים של ה-OCD פוחתים. סביר להניח שיש עוד חומרים במוח שמושפעים מהתרופות שכן כל המערכות קשורות זו בזו ומשפיעות אחת על השניה.
המינונים של התרופות הניתנות הן בדרך כלל גבוהים מהמינונים הניתנים לחולי דכאון, לדוגמא: 40-80 מ"ג פרוזאק במקום 20-40 לחולי דיכאון. מינונים נמוכים לרוב לא מסייעים במקרים הקשים של OCD. יכולות להיות תופעות לוואי מגוונות לתרופות הללו, ובדרך כלל המטופל יתלונן על תופעת לוואי אחת או יותר. בין תופעות הלוואי אפשר למצוא הפרעות בתפקוד המיני, בחילות, ישנוניות ואי שקט. לפעמים ישנה עליה במשקל ואז יש צורך במעקב דיאטני. התרופות הללו בטוחות מאד לשימוש וכל תופעות הלוואי (אם יש) חולפות כאשר מפסיקים להשתמש בהן.
בדרך כלל עוברים בין 10-12 שבועות עד שמתחילים לראות את ההשפעה של הטיפול. יכול להיות מצב בשבועות הראשונים שהמטופל סובל מתופעות לוואי אבל לא מרגיש שיפור במצבו, וצריך לנסות להתמיד בטיפול עד לזמן הטיפול המלא בכדי לדעת אם התרופה עבדה. הבעיה היא שאנחנו כולנו (המטופל, המשפחה והרופא) קצרי רוח ונוטים להחליף טיפול למרות שאנחנו לא יודעים אם הוא באמת עזר.
התרופות הללו מסייעות ל-75%-80% מהחולים. ל-50% התרופות מסייעות במידה בינונית ולחלק בכלל לא עוזרות. אם אחת לא עוזרת מומלץ לעבור לתרופה אחרת מהרשימה. לעיתים משתמשים בתרופות אחרות משת התרופות שציינתי, או שמוסיפים תרופה שאינה אנטי דכאונית (תרופות כמו ליתיום או תרופות אנטי-פסיכוטיות) כחיזוק לטיפול נגד OCD, אבל טיפול החיזוק הכי יעיל הוא טיפול התנהגותי.
פסיכותרפיה קלאסית אשר מסייעת למטופל להגיע לתובנה לגבי הבעיה שלו לרוב לא תסייע לחולי OCD, גם לאחר שנים של טיפול. טיפול זה יכול לסייע לחולים שהחלימו לאחר שנים של בידוד חברתי או אצל אלו שהמחלה פגעה בהם בגיל צעיר.
טיפול התנהגותי הוא טיפול שמבוסס על טכניקות של "חשיפה ומניעת תגובה". במהלך הטיפול החולה נחשף לגורמים שמעוררים בו חרדה או אשמה ומעוררים את המחשבות האובססיביות, בין אם בצורה ישירה (כמו חשיפה ללכלוך) או באמצעות דמיון מודרך.
לאחר מכן מעודדים אותו או מונעים ממנו לבצע את הקומפולסיות שהוא היה עושה בדרך כלל על מנת להוריד את החרדה שלו. לדוגמא אדם שסובל ממחשבות אובססיביות בנושא זיהום מודרך לנגוע במשהו שהוא חושב אותו למזוהם, ואחר כך להמנע משטיפת ידיים במשך זמן ארוך ככל האפשר. בהדרגה המטופל משיג רמת חרדה נמוכה יותר ויותר עד אשר הוא מצליח להתמודד עם המחשבות האובססיביות מבלי להזדקק לקומפולסיות שגוזלות ממנו זמן ממושך. טיפולים אלו יעילים מאד ומסייעים למנוע חזרה של המחלה לאחר ההחלמה הראשונית.
הצלחת טיפול כזה תלויה במספר גורמים חשובים: המטפל צריך להיות מיומן בתהליך הטיפולי, למטופל צריכה להיות מוטיבציה גבוהה מאד והמשפחה של המטופל צריכה להיות מעורבת. הסיבה לכך היא שפגישה עם המטופל אורכת זמן מוגבל אך המטופל מקבל "שיעורי בית" שהוא צריך לעשות בין הפגישות ועל המשפחה לדאוג שהם יתבצעו. אם נוצר מצב שהמטופל הולך לאחר הטיפול לביתו ושם הוא ממשיך בלי הפרעה בביצוע הקומפולסיות, לא יסייעו גם שנים של טיפול קוגניטיבי.
שילוב של טיפול תרופתי וטיפול התנהגותי יכול להוביל לשיפור משמעותי בתפקודו של החולה ולשינוי ביכולתו לתפקד מבחינה תעסוקתית, משפחתית ורגשית.
ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961
לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.
2 תגובות לרשימה ”חמשת אלפים תשע מאות חמישים וארבע, חמשת אלפים תשע מאות חמישים וחמש, חמשת אלפים… (מבוא לאובססיות וקומפולסיות, חלק שני)“, בסדר כרונולוגי. ניתן להוסיף תגובות בהמשך העמוד.
יום שלישי, 19 בפברואר 2008 בשעה 16:17
לד"ר לוינסקי שלום!
הטיפול התרופתי בOCD הוא לכל החיים? או שאפשר להפסיק מתישהו?
האם חולה שמקבל טיפול התנהגותי יוכל בעזרתו לרדת מהתרופות ולהישאר יציב?
והאם ההפרעה באה בגלים?
יום שלישי, 19 בפברואר 2008 בשעה 16:19
שאלה נוספת: האם אנפרניל נחשבת ליותר יעילה מהSSRI בOCD? והאם תרופות מקבוצת SNRI- אפקסור איקסל וסימבלטה יעילות גם כן?