יש המון שיטות טיפול: גם טיפול פסיכיאטרי וגם טיפול פסיכולוגי, פסיכותרפיה, ביופידבק והיפונזה, תרופות ודמיון מודרך ועוד ועוד. כל האנשים, ללא יוצא מהכלל, לא פונים לטיפול כאופציה ראשונה כשמתעוררת אצלם בעיה והם מתמודדים עם קושי כלשהו. הם מנסים להתמודד לבד או בעזרת חברים ומשפחה. במקרים רבים זה מספיק אבל כשלא, איך יודעים שהגיע הזמן לפנות לטיפול?
השבוע יוצא לאור הספר '168 שעות של הפרעת קשב'. ספר על הפרעת קשב וריכוז במבוגרים שכתבתי יחד עם טל קפלינסקי.
יש הרבה אנשים שמרגישים שהפרפקציוניזם שלהם מהווה את אחד היתרונות המשמעותיים שלהם בהתנהלות היומיומית, שהפרפקציוניזם נותן להם יתרון על אנשים אחרים בזכות הקפדה על פרטים, ארגון וסדר, יכולת הבנה של התמונה הכללית ומוטיבציה לגרום לכולם להפיק מעצמם את המקסימום האפשרי. אבל לפרפקציוניזם יש גם חסרונות.
נוגדי הדיכאון הם אולי התרופות הכי נפוצות בעולם הפסיכיאטריה, ובמקרים מסויימים מתקרבים להיות הטיפול הנפוץ ביותר בעולם. אבל לנוגדיהדיכאן גם יכולות להיות תופעות לוואי. חלק מתופעות הלוואי הנפוצות מופיעות בתחילת הטיפול וחולפות בתוך ימים עד מספר שבועות וחלק לא נעלמות וממשיכות להפריע למטופל כל עוד הוא לוקח את התרופה.
אחת מהקלישאות הכי חבוטות היא 'סוף זו התחלה חדשה'. ראשית, כי סוף הוא לא תמיד התחלה ושנית, כי יש אמת בכל קלישאה. אני עוזב משהו מוכר. אני מתחיל משהו חדש.