מי שעוקב אחר העיתונות הכלכלית, בוודאי הבחין בכתבות ובפרשנויות על התופעה הגדולה השניה של הקורונה (חוץ מהמחלה ותוצאותיה הבריאותיות כמובן). כולם עוסקים באנשים שפוטרו או התפטרו מאז הופעת הקורונה, ולא חזרו לעבודה. בארה"ב קוראים לזה ההתפטרות הגדולה. אבל אולי זה משהו אחר לגמרי.
בעידן בו כל העובדות נתונות לפרשנות, המדע הוא עניין של אמונה וכל אחד יכול להציג את עצמו כמומחה למשהו, אין פלא שאנחנו עסוקים בויכוחים מיותרים שבעיקר מלהיטים את הרוחות ונותנים קרקע פוריה לדמגוגים וטרולים להפעיל אותנו.
אחת הסוגיות העיקריות בנושא טיפול תרופתי היא מתי ואיך מפסיקים את הטיפול, ואיך בכלל עוברים את זה בשלום? קיבצתי מספר מקורות מידע בנושא.
אם אתם עובדים במקום כלשהו ומתמודדים עם עובד שיש לו התנהגויות בלתי הגיוניות אבל עקביות, יכול להיות שיש לו הפרעת קשב וריכוז (או כמובן משהו אחר). חלק מהעובדים האלו מאד מוכשרים אבל קשה לנהל אותם, כי התפוקה שלהם לא עקבית.
יש המון שיטות טיפול: גם טיפול פסיכיאטרי וגם טיפול פסיכולוגי, פסיכותרפיה, ביופידבק והיפונזה, תרופות ודמיון מודרך ועוד ועוד. כל האנשים, ללא יוצא מהכלל, לא פונים לטיפול כאופציה ראשונה כשמתעוררת אצלם בעיה והם מתמודדים עם קושי כלשהו. הם מנסים להתמודד לבד או בעזרת חברים ומשפחה. במקרים רבים זה מספיק אבל כשלא, איך יודעים שהגיע הזמן לפנות לטיפול?
יש הרבה אנשים שמרגישים שהפרפקציוניזם שלהם מהווה את אחד היתרונות המשמעותיים שלהם בהתנהלות היומיומית, שהפרפקציוניזם נותן להם יתרון על אנשים אחרים בזכות הקפדה על פרטים, ארגון וסדר, יכולת הבנה של התמונה הכללית ומוטיבציה לגרום לכולם להפיק מעצמם את המקסימום האפשרי. אבל לפרפקציוניזם יש גם חסרונות.