ארכיון (עמוד 81)
הבעיה עם רפואת מסדרונות האינטרנט
זה קורה לי יותר ויותר פעמים: בקשות ליעוץ רפואי שמגיעות באימייל, דרך פייסבוק או כתגובות לא קשורות לפוסטים בבלוגים. ככל שאני עושה יותר דברים אני פוגש יותר אנשים, וככל שאני פוגש יותר אנשים הרשת החברתית שלי מתרחבת ויותר חברים של חברים שומעים על תחומי העיסוק שלי.
דיכאון קל, בעיות קשות
באופן רשמי, דיכאון קל הוא תחושה קלה ומתמשכת של דיכאון אשר לא מגיעה לעוצמות של דיכאון מאג'ורי. האנשים ממשיכים לעבוד ולתפקד, הם לא בוכים מהבוקר עד הערב, הם לא חושבים על התאבדות או על מוות. הם פשוט מבואסים.
האם אנחנו צריכים להתייחס לדיכאון קל ברצינות? יש אנשים שטוענים שאנחנו לוקחים בעיות אנושיות טבעיות כמו עצבות או דכדוך והופכים אותן להפרעות פסיכיאטריות. האם דיכאון קל הוא בכלל בעיה?
האם רופאים מפחדים מהמדיה החברתית?
לפעמים אנשים שכבר נמצאים במדיה החברתית (בין אם מדובר בפייסבוק, לינקדאין או טוויטר), מתקשים להבין שמדיה חברתית זה דבר מפחיד. אני לא מתכוון להחלפת עקיצות במייל עם החברים או אפילו פרופיל בפייסבוק שפתוח רק לכמה אנשים בודדים. אני מתכוון להשתלבות באופן מלא, 'להטמעות' בסביבה החברתית על כל משמעותיה. אנשים שנמצאים בפייסבוק כל יום מתקשים לזכור עד כמה מפחיד העולם הזה עבור אנשים שלא נמצאים שם.
אה, ואתם גם יכולים למות מזה.
על התמודדות עם תופעות לוואי של טיפול תרופתי, ועל החלטות מודעות אבל לא תמיד מושכלות.
כמה שווים חיי אדם? רעיון מהפכני בנוגע לסל התרופות
כנראה שהמשימה הקשה ביותר של בעל אחריות במדינת ישראל היא להחליט מי יחיה ומי ימות. ביהדות כך אומרים לי המבינים, פיקוח נפש דוחה הכל כמעט. אבל במדינת היהודים, נראה שפיקוח נפש דוחה גם נפשות אחרות.
