כשמדברים על הפרעת קשב, רוב האנשים חושבים על קושי להתרכז, שכחה, דחיינות, בלגן, איחורים או נטייה להתחיל משימות ולא לסיים אותן.
אבל אצל אנשים רבים, הקושי אינו נמצא רק ביומן, בשולחן העבודה או ברשימת המטלות. הוא נמצא גם באופן שבו הם לומדים לחשוב על עצמם. אחרי שנים של הערות, אכזבות, משימות שלא הושלמו והבטחות שלא קוימו, אנשים עם הפרעת קשב עלולים להתחיל להרגיש שהם לא רק מתקשים. הם מתחילים להרגיש שמשהו בהם פגום. כאן נכנסות לתמונה אשמה ובושה.
יש משהו כמעט פרדוקסלי בשיחה על טיפול תרופתי בהפרעת קשב. מצד אחד, מדובר באחת ההתערבויות היעילות ביותר שיש לנו בפסיכיאטריה. מצד שני, זה גם אחד התחומים שבהם מטופלים מרגישים הכי הרבה אמביוולנטיות, הכי הרבה ספק, לפעמים אפילו אשמה.
אתה שוכב במיטה בלילה והראש שלך מסרב להפסיק לחשוב, אתה בחברה טובה. הרבה מאוד אנשים עם הפרעת קשב מתארים קושי משמעותי להירדם, לישון רצוף, או לקום בבוקר בתחושת מנוחה. התחושה היא שעייפים כל הזמן, גם כשכביכול ישנים.
היכולת להתרכז נתפסת לרוב כמיומנות בסיסית. כשאנחנו לא מצליחים לשמר תשומת לב, אנחנו נבהלים. לעיתים קרובות, האצבע מופנית מיד לעבר אבחנה אחת בולטת: הפרעת קשב. אבל המציאות מורכבת יותר.
כשאנחנו מדברים על הפרעת קשב ופעלתנות יתר – או בשמה הרשמי, Attention Deficit/Hyperactivity Disorder , הסיפור המוכר בדרך כלל מצטמצם לשלושה סימפטומים עיקריים: מוסחות, אימפולסיביות והיפראקטיביות. אבל התמונה הזו, כמו רבות מההכללות בתרבות הפופולרית, לא רק פשטנית אלא גם מטעה.