כשמדברים על הפרעת קשב, רוב האנשים חושבים על קושי להתרכז, שכחה, דחיינות, בלגן, איחורים או נטייה להתחיל משימות ולא לסיים אותן.

אבל אצל אנשים רבים, הקושי אינו נמצא רק ביומן, בשולחן העבודה או ברשימת המטלות. הוא נמצא גם באופן שבו הם לומדים לחשוב על עצמם. אחרי שנים של הערות, אכזבות, משימות שלא הושלמו והבטחות שלא קוימו, אנשים עם הפרעת קשב עלולים להתחיל להרגיש שהם לא רק מתקשים. הם מתחילים להרגיש שמשהו בהם פגום. כאן נכנסות לתמונה אשמה ובושה.

אשמה על מה שעשיתי, בושה על מי שאני

אשמה היא התחושה שעשיתי משהו לא נכון. בושה היא התחושה שאני לא בסדר. אדם יכול להרגיש אשמה כי שכח פגישה, איחר לעבודה או לא החזיר טלפון. אבל כשהאירועים האלו חוזרים שוב ושוב, האשמה עלולה להפוך למסקנה כללית יותר: אני לא אמין, אני עצלן, אני מאכזב את כולם.

זו כבר לא רק תגובה להתנהגות מסוימת. זו פגיעה בזהות. ההבדל חשוב, מפני שאשמה יכולה לפעמים להוביל לתיקון. אם שכחתי משהו חשוב, אני יכול להתנצל ולבנות מערכת שתעזור לי לזכור. בושה, לעומת זאת, נוטה לשתק. אם אני משוכנע שהבעיה היא מי שאני, קשה לי להאמין שמשהו באמת יכול להשתנות.

אנשים רבים עם הפרעת קשב שמעו בילדותם משפטים כמו “אתה לא מממש את הפוטנציאל שלך”, “אם רק היית מתאמץ יותר” או “את חכמה, אז למה את לא פשוט יושבת ולומדת?” לכאורה אלו משפטים שנועדו לעודד. בפועל, הם עלולים להישאר עם האדם במשך שנים. המסר הסמוי הוא שהיכולת קיימת, אבל האדם בוחר לא להשתמש בה. אם הוא לא מצליח, כנראה שהוא לא מתאמץ, לא רציני או עצלן.

אבל הפרעת קשב אינה בעיה של אינטליגנציה. אנשים עם הפרעת קשב יודעים לעיתים היטב מה הם צריכים לעשות. הם יכולים להבין את המשימה, לדעת שהיא חשובה ואפילו לרצות מאוד לבצע אותה. הקושי הוא להתחיל בזמן, להתמיד, להתעלם מהסחות ולעבור מכוונה לביצוע. הפער הזה, בין הידיעה לבין היכולת לפעול, הוא אחד המקומות שבהם נוצרת בושה. מבחוץ זה נראה כמו חוסר אכפתיות. מבפנים זו לעיתים חוויה מתישה של ניסיון, כישלון, הבטחה מחודשת ושוב כישלון.

גם קשרים חברתיים משלמים מחיר

הפרעת קשב משפיעה גם על יחסים. אימפולסיביות יכולה לגרום לאדם לקטוע אחרים, לשאול שאלה אישית מדי או לומר משהו שהיה עדיף להשאיר במחשבה. קושי לעקוב אחר שיחה עלול להיתפס כחוסר עניין. שכחה של יום הולדת, הודעה או התחייבות יכולה להיראות כחוסר אכפתיות.

אחרי מספיק חוויות כאלו, יש אנשים שמתחילים להיזהר מאוד. הם מדברים פחות, משתתפים פחות ונמנעים מאירועים מתוך פחד שיעשו שוב משהו מביך. אחרים מנסים לפצות. הם מתנצלים בלי סוף, בודקים שוב ושוב אם מישהו כועס או משקיעים מאמץ עצום בניסיון להיות מדויקים ונעימים בכל מצב. בשלב מסוים, קשרים חברתיים הופכים ממקום של קרבה למבחן מתמשך.

אחת התופעות הכואבות היא שהביקורת החיצונית הופכת עם הזמן לקול פנימי. אדם כבר לא צריך שמישהו יגיד לו שהוא מבולגן, לא רציני או מאכזב. הוא אומר זאת לעצמו. הוא שוכח משימה וחושב “שוב הרסתי”. הוא דוחה משהו ואומר “אני חסר תקנה”. הוא מתקשה להתרכז ומסיק “אני פשוט לא מסוגל להתנהל כמו כולם”.

לעיתים הקול הזה נשמע כל כך טבעי, שקשה לזהות שהוא אינו עובדה. הוא אוסף של מסרים ישנים, חוויות ופרשנויות שהפכו להרגל. הבעיה היא שביקורת עצמית קשה אינה בדרך כלל משפרת תפקוד. היא מעלה חרדה, מחלישה ביטחון עצמי ומקשה עוד יותר להתחיל משימות.

אם מבינים מהי הפרעת קשב

אחד הצעדים החשובים הוא ללמוד מהי הפרעת קשב ומה היא אינה. הפרעת קשב אינה כישלון מוסרי. היא אינה הוכחה לעצלנות או לחוסר רצינות. מדובר בהפרעה נוירו התפתחותית, בעלת מרכיב תורשתי משמעותי, שמשפיעה בין היתר על ויסות קשב, תכנון, זיכרון עבודה, עיכוב תגובה וניהול זמן. ההבנה הזו אינה פוטרת מאחריות. היא עוזרת לקחת אחריות בצורה יעילה יותר.

יש הבדל בין לומר “ככה אני, אין מה לעשות” לבין לומר “יש לי קושי אמיתי, ולכן אני צריך לבנות עבורו פתרונות מתאימים”. מי ששוכח פגישות לא צריך רק להבטיח לזכור. הוא צריך תזכורות. מי שמתקשה להתחיל משימות לא צריך עוד נאום על כוח רצון. הוא צריך לפרק את המשימה, להגדיר צעד ראשון ולפעמים לעבוד לצד אדם נוסף. הבנה מפחיתה אשמה מיותרת ומאפשרת לעבור משיפוט לפתרון.

טיפול קוגניטיבי התנהגותי יכול לעזור לזהות מחשבות אוטומטיות ולבחון אותן מחדש. המטרה אינה להחליף כל מחשבה קשה בסיסמה חיובית. המטרה היא לדייק. במקום “אני כישלון”, אפשר לומר “התקשיתי במשימה הזו ולא בניתי עבורה תנאים מתאימים”. במקום “אני תמיד הורס הכול”, אפשר לומר “שכחתי משהו חשוב, אני צריך לתקן ולחשוב איך למנוע את זה בפעם הבאה”.

טיפול בהפרעת קשב יכול לכלול תרופות, טיפול פסיכולוגי, אימון מיומנויות כמו קוג-פאן, התאמות סביבתיות ושינוי הרגלים. לעיתים השילוב ביניהם הוא היעיל ביותר. כאשר טיפול מתאים עוזר לאדם להתחיל, להתמיד, להתארגן ולעכב תגובות אימפולסיביות, השינוי אינו רק בביצועים. גם היחס שלו לעצמו מתחיל להשתנות. הוא מגלה שהוא אינו עצלן או חסר אחריות. הוא מגלה שכאשר התנאים מתאימים, הוא יכול לתפקד אחרת.

חמלה עצמית אינה ויתור

אנשים רבים חוששים שאם יפסיקו לבקר את עצמם, הם גם יפסיקו להתאמץ. אבל חמלה עצמית אינה פטור מאחריות. היא היכולת להכיר בקושי בלי להפוך אותו לכתב אישום. נסו לחשוב איך הייתם מדברים עם אדם שאתם אוהבים שמתמודד עם אותו קושי. סביר שלא הייתם אומרים לו שהוא חסר תקנה. הייתם עוזרים לו להבין מה קרה, מה אפשר לתקן ואיך להיערך אחרת. אין סיבה שהשיחה הפנימית שלכם תהיה אכזרית יותר.

הפרעת קשב יכולה להשפיע על תחומים רבים בחיים, אבל היא אינה כל מי שאתם. מותר להכיר בכך שהיא מקשה, מותר להצטער על המחירים ששילמתם ומותר לקבל עזרה. הדרך קדימה אינה עוברת דרך הכחשה של הקושי, וגם לא דרך האשמה עצמית מתמדת. היא עוברת דרך הבנה מדויקת יותר, טיפול מתאים ויחס קצת פחות שיפוטי כלפי עצמכם.

העבר אולי מסביר מדוע למדתם להתבייש. הוא לא חייב לקבוע כיצד תמשיכו לראות את עצמכם.