כולנו יודעים שהמדיה החברתית משפיעה על התקשורת שלנו עם הסביבה מצד אחד, ומצד שני משפיעה על הדרך שאנו מגדירים יחסים בין אנשים. המדיה החברתית נמצאת בכל מקום ולא תעלם. לכן, אין ספק שהיא גם תשפיע על פסיכיאטרים, על פסיכולוגים ועל עולם הטיפול הנפשי. למרבית אנשי המקצוע יש בעיה עם המדיה החברתית. אנחנו רואים את הסיכונים המקצועיים, המשפטיים והחברתיים שהמדיה החברתית מביאה לעולם הטיפול ואנחנו חוששים. אבל אני יכול לראות גם דברים טובים שיקרו לעולם הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה כתוצאה מעליית המדיה החברתית.
למיקטל (Lamotrigine) היא תרופה ותיקה יחסית אשר משמשת מזה שנים כטיפול נוגד אפילפסיה. ברבות השנים התברר כי היא גם יעילה כטיפול בתחום הפסיכיאטריה למגוון של מצבים ובכלל זה: טיפול מייצב מצב רוח למצבים של מחלה דו קוטבית (ביפולרית), תרופה משלימה לחיזוק טיפול בדיכאון, הפרעה סכיזואפקטיבית וכן סוגי כאבים עצביים שונים.
בתחילת החודש התפרסמה בניו יורק טיימס כתבה המתארת את חייו של פסיכיאטר אמריקאי מבוגר, אשר מתלונן על כך שהעבודה שלו כוללת בעיקר מעקב תרופתי ופגישות קצרות של 15 דקות עם מטופלים לצורך כתיבת מרשמים.
הפסיכיאטר מתלונן על כך שהוא נהנה פחות ופחות מהמקצוע שלו. אותי זה לא מפתיע בהתחשב בכך שמדובר במגמה כלל עולמית.
רוב האנשים שלוקחים כדורי שינה משתמשים בהם בדיוק כמו שהרופא שלהם המליץ. לרוב הם מקבלים את המרשם מרופא המשפחה ולא מפסיכיאטר, נעזרים בתרופת השינה בתקופת משבר ואחר כך חוזרים לשגרת הלילה הרגילה שלהם. ויש אנשים שמשתמשים בכדורי שינה בצורה טפשית.
באופן רשמי, דיכאון קל הוא תחושה קלה ומתמשכת של דיכאון אשר לא מגיעה לעוצמות של דיכאון מאג'ורי. האנשים ממשיכים לעבוד ולתפקד, הם לא בוכים מהבוקר עד הערב, הם לא חושבים על התאבדות או על מוות. הם פשוט מבואסים.
האם אנחנו צריכים להתייחס לדיכאון קל ברצינות? יש אנשים שטוענים שאנחנו לוקחים בעיות אנושיות טבעיות כמו עצבות או דכדוך והופכים אותן להפרעות פסיכיאטריות. האם דיכאון קל הוא בכלל בעיה?
על התמודדות עם תופעות לוואי של טיפול תרופתי, ועל החלטות מודעות אבל לא תמיד מושכלות.