בהמשך לרשימה משבוע שעבר על כמות התרופות, זו השאלה שהכי מטרידה אנשים שלוקחים טיפול פסיכיאטרי. הרי לא מדובר ביתר לחץ דם או רמות גבוהות של כולסטרול שבהן אנחנו במילא לא מרגישים (בדרך כלל) את הבעיה ולוקחים את הטיפול רק כי הרופא אמר. מה אמור לעשות אדם שמקבל טיפול לבעיה שמציקה לו, כמו דיכאון, הפרעה ביפולרית או משבר הסתגלות והתרופה לא משפיעה באופן מיידי?
חלק משמעותי מהמטופלים שמגיעים לחדרי המיון הפסיכיאטרים ולמרפאות הציבוריות, נוטלים מספר רב של תרופות פסיכיאטריות. די נפוץ למצוא מישהו שמקבל שני כדורים נוגדי דיכאון, כדור אחד אנטיפסיכוטי, מייצב מצב רוח, כדור הרגעה וגם כדור שינה לקינוח. השאלה העיקרית שעולה היא האם הטיפול הזה מהווה טיפול מיטבי?
התסכול הכי גדול נובע מהמרחק בין הציפיות לבין המציאות. המציאות שבה אנו חיים מורכבת ומסובכת לתפעול יותר מכל ציפיה שאנחנו יכולים לבנות, ולכן נגזר עלינו פעמים רבות להיות מתוסכלים מצד אחד ומצד שני לנסות שוב ושוב לקרב בין רמת הציפיות שלנו לבין המציאות או להשלים עם המציאות כפי שהיא.
על העובדה שהרשת מהווה חלק אינטגרלי בחיים שלנו כבר אין ויכוח. גם המציאות שבה מטופלים בודקים את המטפלים שלהם באינטרנט כבר נפוצה ומוכרת לכולם. אבל אחד הדברים שלא מתייחסים אליהם מספיק הוא הנתון שכמו שהרשת היא חלק מהחיים של המטופלים שלנו, היא גם מהווה חלק מהחיים של הפסיכיאטרים והפסיכולוגים. היא נמצאת שם לשימושנו, זמינה ומפתה.
הדבר שאנשים מפחדים ממנו יותר מהכל, הוא לא לגלות שיש להם בעיה אלא שיידעו שיש להם בעיה. התופעה הזו כמובן בכלל לא קשורה לפסיכיאטריה, אבל דווקא בתחום הפסיכיאטריה היא בולטת במיוחד. אנשים לא מזדרזים לספר על המחלות שלהם, על המצב המשפחתי ועל בעיות כלכליות. יש איזו אמונה שאם ידעו על המצב שלנו מייד יתייגו אותנו תחת איזו כותרת, ויתנהגו כלפינו בהתאם.
נפתח בסדרה של רשימות קצרות וממוקדות שיעסקו בהבטים שונים של הפרעת קשב וריכוז. אני מקווה שאני אצליח לעמוד בתוכנית שלי ולתמרן בין כתיבת הרשימות לבין העיסוקים השונים שלי. יותר מדי דברים שמפריעים לריכוז….