לפייסבוק כבר יש 500 מליון משתתפים. לטוויטר יש כמעט 100 מליון. ככל שיש יותר משתמשים המדיה החברתית הופכת לחלק טבעי בחיים שלנו. גם אם זה עדיין לא הפך להיות חלק מהממסד הטיפולי הרשמי (רשימה בנושא בקרוב), אין ספק שרבים מאנשי הטיפול – רופאים, צוות סיעודי, פסיכולוגים ופסיכותרפיסטים, כולם משתתפים ברמת מעורבות זו או אחרת ברשתות החברתיות. כמו שכולם משתמשים באינטרנט, בעתיד כולם ישתמשו בפונקציות חברתיות.
מישהו שאל אותי לאחרונה שאלה קצרה: אתה יכול להמליץ לי על פסיכיאטר, שגם ידבר איתי, גם יתן לי תרופות וגם מקבל במכבי? השאלה הזו היא טובה ומתאימה כמובן לכל הקופות. התשובה לצערי מורכבת מעט יותר ממה שהיינו רוצים.
פסיכותרפיה היא חוויה שונה מפגישה רגילה עם חברים או אפילו מפגישה עם מכר שבו אתם מדברים על הדברים האישיים והפרטיים שלכם. טיפול יכול להוות פתח לשינוי מהותי בחיים שלנו, או לחוויות מוזרות שנובעות מכך שאנחנו חושפים פרטים אינטימיים אשר נשארים בדרך כלל חבויים, ועוד עושים זאת מול אדם שהוא לא חבר ולא בן משפחה. הפסיכותרפיסט יכול להיות פסיכיאטר, פסיכולוג, עובד סוציאלי שעבר הכשרה ולכן אנחנו מצפים ממנו למקצועיות ומקצוענות ושלא נאלץ לדאוג יותר מדי.
הזיכרון הוא חלק חשוב מההגדרה "מי אנחנו". אנו מבססים התנהגויות על החוויות שעברנו בעבר, ישנן סכמות חשיבה שמבוססות על מבנים שלמים של זכרון ובסופו של דבר חלק משמעותי של האינטראקציה שלנו מול העולם מתבססת על זכרון.
בהמשך לרשימה משבוע שעבר על כמות התרופות, זו השאלה שהכי מטרידה אנשים שלוקחים טיפול פסיכיאטרי. הרי לא מדובר ביתר לחץ דם או רמות גבוהות של כולסטרול שבהן אנחנו במילא לא מרגישים (בדרך כלל) את הבעיה ולוקחים את הטיפול רק כי הרופא אמר. מה אמור לעשות אדם שמקבל טיפול לבעיה שמציקה לו, כמו דיכאון, הפרעה ביפולרית או משבר הסתגלות והתרופה לא משפיעה באופן מיידי?
התסכול הכי גדול נובע מהמרחק בין הציפיות לבין המציאות. המציאות שבה אנו חיים מורכבת ומסובכת לתפעול יותר מכל ציפיה שאנחנו יכולים לבנות, ולכן נגזר עלינו פעמים רבות להיות מתוסכלים מצד אחד ומצד שני לנסות שוב ושוב לקרב בין רמת הציפיות שלנו לבין המציאות או להשלים עם המציאות כפי שהיא.