בתחילת החודש התפרסמה בניו יורק טיימס כתבה המתארת את חייו של פסיכיאטר אמריקאי מבוגר, אשר מתלונן על כך שהעבודה שלו כוללת בעיקר מעקב תרופתי ופגישות קצרות של 15 דקות עם מטופלים לצורך כתיבת מרשמים.
הפסיכיאטר מתלונן על כך שהוא נהנה פחות ופחות מהמקצוע שלו. אותי זה לא מפתיע בהתחשב בכך שמדובר במגמה כלל עולמית.
רוב האנשים שלוקחים כדורי שינה משתמשים בהם בדיוק כמו שהרופא שלהם המליץ. לרוב הם מקבלים את המרשם מרופא המשפחה ולא מפסיכיאטר, נעזרים בתרופת השינה בתקופת משבר ואחר כך חוזרים לשגרת הלילה הרגילה שלהם. ויש אנשים שמשתמשים בכדורי שינה בצורה טפשית.
באופן רשמי, דיכאון קל הוא תחושה קלה ומתמשכת של דיכאון אשר לא מגיעה לעוצמות של דיכאון מאג'ורי. האנשים ממשיכים לעבוד ולתפקד, הם לא בוכים מהבוקר עד הערב, הם לא חושבים על התאבדות או על מוות. הם פשוט מבואסים.
האם אנחנו צריכים להתייחס לדיכאון קל ברצינות? יש אנשים שטוענים שאנחנו לוקחים בעיות אנושיות טבעיות כמו עצבות או דכדוך והופכים אותן להפרעות פסיכיאטריות. האם דיכאון קל הוא בכלל בעיה?
על התמודדות עם תופעות לוואי של טיפול תרופתי, ועל החלטות מודעות אבל לא תמיד מושכלות.
כנראה שהמשימה הקשה ביותר של בעל אחריות במדינת ישראל היא להחליט מי יחיה ומי ימות. ביהדות כך אומרים לי המבינים, פיקוח נפש דוחה הכל כמעט. אבל במדינת היהודים, נראה שפיקוח נפש דוחה גם נפשות אחרות.
עשרה טיפים מאד שימושיים למי שמתחיל תהליך אבחון להפרעת קשב וריכוז, וגם למי שנמצא באמצעו של תהליך אבחון וטיפול ב ADD. יעשה לכם סדר בבלאגן שנמצא בראש.