התסכול הכי גדול נובע מהמרחק בין הציפיות לבין המציאות. המציאות שבה אנו חיים מורכבת ומסובכת לתפעול יותר מכל ציפיה שאנחנו יכולים לבנות, ולכן נגזר עלינו פעמים רבות להיות מתוסכלים מצד אחד ומצד שני לנסות שוב ושוב לקרב בין רמת הציפיות שלנו לבין המציאות או להשלים עם המציאות כפי שהיא.
על העובדה שהרשת מהווה חלק אינטגרלי בחיים שלנו כבר אין ויכוח. גם המציאות שבה מטופלים בודקים את המטפלים שלהם באינטרנט כבר נפוצה ומוכרת לכולם. אבל אחד הדברים שלא מתייחסים אליהם מספיק הוא הנתון שכמו שהרשת היא חלק מהחיים של המטופלים שלנו, היא גם מהווה חלק מהחיים של הפסיכיאטרים והפסיכולוגים. היא נמצאת שם לשימושנו, זמינה ומפתה.
הדבר שאנשים מפחדים ממנו יותר מהכל, הוא לא לגלות שיש להם בעיה אלא שיידעו שיש להם בעיה. התופעה הזו כמובן בכלל לא קשורה לפסיכיאטריה, אבל דווקא בתחום הפסיכיאטריה היא בולטת במיוחד. אנשים לא מזדרזים לספר על המחלות שלהם, על המצב המשפחתי ועל בעיות כלכליות. יש איזו אמונה שאם ידעו על המצב שלנו מייד יתייגו אותנו תחת איזו כותרת, ויתנהגו כלפינו בהתאם.
נפתח בסדרה של רשימות קצרות וממוקדות שיעסקו בהבטים שונים של הפרעת קשב וריכוז. אני מקווה שאני אצליח לעמוד בתוכנית שלי ולתמרן בין כתיבת הרשימות לבין העיסוקים השונים שלי. יותר מדי דברים שמפריעים לריכוז….
לפני כשבוע פורסמה הטיוטה הפומבית הראשונה של ה DSM-V. ה DSM הוא ספר האבחנות הפסיכיאטרי שמקובל במרבית העולם, ועוסק בהגדרות סטטיסטיות של אבחנות שונות בתחום הפסיכיאטריה. הגרסה הסופית אמורה להתפרסם בעוד כשנתיים. כמובן שסביב כל שינוי של קריטריונים לאבחנה יש מהומה כלל עולמית, כיוון שלהגדרות האלו יש משמעויות נרחבות שאינן רק רפואיות, כמו סביב נושאי ביטוח, מדיניות של מערכות בריאות, מחקר ועוד.
תשובה: בדיוק כמו כל אשה אחרת. יש המון מחקרים שעוסקים בהשפעה ארוכת הטווח של חיים עם הפרעת קשב וריכוז אצל ילדים. אנחנו יודעים שהפרעת קשב יכולה להשפיע על השגים אקדמים, על קשרים חברתיים, על איכות השינה ואפילו קשורה בדפוסי התנהגות בעייתיים. אבל יש פחות מקרים לגבי החיים של אותם ילדים כשהם כבר מבוגרים.