על דיכאון וסטטיסטיקה (איך מציגים ריבוע בתור מעגל)
עוד חודש, עוד כתבה בשאלה האם התרופות נגד דכאון עובדות. הפעם פורסמה כתבה במוסף כלכליסט, אשר מרעננת את הטענות הישנות של גולדאקר וקירש בנוגע לחוסר היעילות של תרופות נוגדות דכאון, במיוחד בהשוואה לטיפול בדיכאון קל עד בינוני ובהשוואה לפלסבו.
האמת, אולי כדאי שגם אני אפסיק להגיב לטענות הללו, כי כתבתי על כך כבר בעבר.
אני לא מרגיש בנוח להכנס לויכוח חסר התוחלת הזה. הרי מי שמאמין שאסור לקחת תרופות "כימיות" נגד דיכאון וחרדה לא ייקח כדורים כאלו, ומי שכן מאמין וסומך על הרפואה המערבית והרופאים כן ייקח כדורים. בסופו של דבר מדובר בדו שיח של חרשים, כמו בסיטואציות דומות בנושאים אחרים.
יותר מכך, הדיון הזה תמיד הופך לקרב בין טענות "חברות התרופות מרמות אותנו כדי להרוויח כסף" לעומת "טיפול אלטרנטיבי יותר טוב כי זה לא תאגידי הרשע, הוא לא מסוכן ולא גורם לתופעות לוואי". בין הכותרות הסנסציוניות שנועדו להביא טוקבקים לבין המציאות תמיד יהיה פער משמעותי. חברות התרופות באמת רוצות להרוויח כסף, אבל רוב האנשים שמפתחים תרופות עושים את זה כי הם רוצים לעזור לאנשים אחרים. בטיפול אלטרנטיבי המטפלים לא עושים זאת לשם שמים (ולפעמים לוקחים תשלום מפולפל הרבה יותר מללכת לרופא פרטי), יש לו תופעות לוואי ובמקרים מסויימים יכול גם להיות מסוכן.
האמת, כמו תמיד, נמצאת איפה שהוא באמצע.
הויכוח על התרופות נוגדות הדיכאון
גם אנשי המקצוע ממשיכים להתווכח בנושא הטיפולים התרופתיים. לא בגלל שאנחנו חושבים שהתרופות לא עובדות, אלא בגלל שחלק מעבודה מדעית היא להיות ספקן, ולחשוב מחדש כל פעם על הדברים שאתה מכיר ויודע, ולו רק בכדי לגלות שטעית ואתה יכול לעשות טוב יותר. הייתי שמח אם כולנו היינו מסוגלים לעשות זאת. בכל מקרה, רק כדי להראות לכם עד כמה המציאות מורכבת – אדגים באמצעות מחקר של ד"ר קירש, אביר התנועה נגד התרופות לדיכאון.
בשנת 2008 פורסם מחקר של אריק טרנר בעיתון הרפואי החשוב ביותר, הניו אינגלנד ג'ורנל אוף מדיסין (NEJM), שבדק את הדיווחים בספרות המקצועית בנוגע לנוגדי הדיכאון, לעומת הדיווחים של המחקרים שהועברו ל-FDA לצורך אישור תרופות שונות.
ל-FDA יש גישה לכלל המחקרים, ולא רק לאלו שמפורסמים בעיתונות המקצועית, כדי לוודא שחברות התרופות לא מסתירות ממנו מידע בבואו לאשר תרופות. המחקר מצא שלמרות שכל המחקרים שפורסמו בעיתונות הרפואית הראו תוצאות חיוביות, רק חצי מהמחקרים שהיו בבסיס הנתונים של ה-FDA הראו תוצאות חיוביות. המחקרים מצאו שלמרות שכל התרופות היו טובות יותר מפלסבו, התמונה שהוצגה בעיתונות המקצועית היתה פחות חד משמעית.
אחת התוצאות של מחקרים אלו היתה שמאז אותה תקופה, כל מחקר שנערך צריך להיות מפורסם עוד לפני תחילת ביצוע המחקר באתר ציבורי שכל אחד יכול להכנס אליו, כדי שלא יהיה אפשר יותר להטות את הצגת התוצאות בפני ציבור אנשי המקצוע.
אירווין קירש שמצוטט בהרחבה בכתבה של כלכליסט, נמצא במסע נגד נוגדי הדיכאון החל משנות ה-90'. הטענה הבסיסית שלו היא שהפלסבו מהווה 75% מההשפעה של התרופות נוגדות הדיכאון, וה-25% הנותרים טעונים דיון ויתכן שהם בעצם אפקט פלסבו מוגבר שנגרם מתופעות הלוואי של החומרים שהם לוקחים. בשנת 2008 הוא פרסם מחקר שלקח את הנתונים שהוגשו ל-FDA על ידי חברות התרופות, (אותו בסיס נתונים שטרנר בדק) בנוגע ל-4 תרופות מתוך ה-12 שטרנר בדק והגיע למסקנה שהתרופות לא עובדות.
למרות בסיס נתונים קטן יותר, קישר מצא שה-effect size (מידת עוצמת תופעה מסויימת שנמדדת) של התרופות היה 0.32, בעוד טרנר מצא במחקר הגדול יותר שהממצא שלו היה 0.31. כלומר הממצא שלהם היה כמעט זהה, אבל הפרשנות היתה שונה לחלוטין – קירש הסיק שהתרופות לא עובדות, בעוד טרנר הסיק שהתרופות יותר טובות מפלסבו.
פרשנות מדכאת
הנה גרף המציג נתונים מהמחקר של טרנר. אפשר לראות שכל התרופות שנבדקו הראו שהאפקט שלהם חיובי, והערך של אף אחת מהתרופות לא היה אפס. כלומר למרות שתאורטית יש סיכוי מסויים שהתרופות הן בעלות effect size אפסי, הסיכוי שזה אכן יקרה בעצם זניח.
אז מה קרה פה? מה שקרה זה ויכוח על הפרשנות מה המשמעות הקלינית (בחיים האמיתיים) של ערך כזה או אחר של effect size. מישהו קבע פעם שערך של 0.2 הוא ערך נמוך, 0.5 הוא בינוני ואילו 0.8 הוא ערך גבוה. הפסיכולוג שקבע את החלוקה הזו סיפר בעבר שהוא ביסס את הקטגוריזציה על האינטואיציה שלו. שנים לאחר מכן הגוף הבריטי שאחראי על איכות הטיפול הרפואי (NICE) קבע שהערך 0.5 הוא הקו שמעליו יש משמעות קלינית לנתונים עבור כל המחקרים.
האם זה אומר שהערך 0.32 חסר משמעות? ממש לא, אבל לפי הלוגיקה של NICE באותה תקופה, כוס שמלאה בוודקה ב-0.32 מהנפח שלה, היא כוס ריקה לחלוטין
אגב, אפילו NICE כבר לא משתמשים בקטגוריות הללו יותר.
יעילות יותר מדיבורים
קירש הסיק שתרופות נוגדות דיכאון לא עובדות, בהתבסס על חלוקה מלאכותית שאף אחד לא משתמש בה יותר. יותר מכך, אם נסכים עם התזה שלו אז איך אפשר לטפל בדיכאון?
פסיכותרפיה לדוגמא, לא גורמת לתופעות לוואי של הטיפול התרופתי אבל היא יקרה יותר, אורכת הרבה יותר זמן עד שמשפיעה והיעילות שלה תלויה בעיקר במטפל ונסיונו. יש אפילו מחקרים שבדקו יעילות של פסיכותרפיה לדיכאון מצאו effect size של 0.22, כלומר פחות מהיעילות של התרופות. אז מה אמור לעשות פסיכיאטר או פסיכולוג כאשר מגיע אליו אדם שסובל מדיכאון וזקוק לעזרה? לספר לו שקירש אמר שהטיפול לא עוזר?
אין לי ספק שיש שימוש יתר בתרופות נוגדות דיכאון, בעיקר במצבים של דיכאון קל שבהם היעילות של התרופות לא באמת מוכחת. אבל המציאות העצובה היא שבמצבים של דיכאון יש תת שימוש בתרופות ותת-טיפול של החולים בדיכאון. כתבות חד צדדיות לכאן ולכאן נוטות לגרום לאנשים לקבל החלטות מוטעות.
דיכאון היא מחלה נוראה ומסכנת חיים שחייבים לטפל בה. לצערנו הרפואה לא מספקת לנו תשובות בסגנון של שחור או לבן שאותן אנחנו רוצים (ובעיתונות הפופולרית כל כך מחפשים). לכן, כשאתם מנסים לקבל החלטה בנושא טיפול כלשהו, אל תפנו לעיתונות הפופולרית כבסיס לקבלת החלטה אלא כבסיס לפניה לאנשי מקצוע שילוו אתכם בתהליך קבלת החלטות.
נכון שישנו שימוש יתר בתרופות נגד דיכאון, אבל דווקא רבים מאלו שהכי זקוקים להן מוותרים בגלל כתבות חד צדדיות
עוד מחשבות באותו נושא:
ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961
לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.
תגובות
17 תגובות לרשימה ”על דיכאון וסטטיסטיקה (איך מציגים ריבוע בתור מעגל)“, בסדר כרונולוגי. ניתן להוסיף תגובות בהמשך העמוד.
יום שישי, 09 בנובמבר 2012 בשעה 17:58
יותר מ-30 שנה של טיפול באנשים הסובלים מדיכאון וחרדה לא משאירים ספק שהתרופות נוגדות דיכאון עובדות גם לטווח הקצר וגם הארוך. אין כל ספק שמי שמתמיד בטיפול משנה את כל החיים שלו. אין ספק גם שהפסקות טיפול מביאות לחזרה של הדיכאון. חשוב להדגיש שהתרופה ללא מטפל מיומן לא תעבוד. צריך להיות זהירים עם הבטחות של חברות תרופות שלעיתים מופרזות. מדאיגה גם המגמה של טיפול במצבי דיכאון וחרדה על ידי רופאי משפחה, במיוחד בגלל שהמסגרת בה הם עובדים, לא מתאימה לטיפול מסוג זה. זה גורם לנשירה מוגברת מהטיפול, אבדן אמון בטיפול, ובמיוחד, היווצרות של דיכאונות עמידים לטיפול. אין ספק גם ששילוב של טיפול תרופתי עם פסיכותרפיה או אפילו פסיכותרפיה בלבד, יעילים לדיכאון, אבל רק עם מטופלים בעלי מוטיבציה גבוהה שבעצמם דורשים ומבקשים פסיכותרפיה.
שבת, 10 בנובמבר 2012 בשעה 8:28
תודה על הפוסט. יש לי שאלה בנוגע לגרף: האם גודל האפקט המחושב הוא השפעת התרופה מעבר לפלסבו?
שבת, 10 בנובמבר 2012 בשעה 11:25
[…] ד"ר ירדן לוינסקי מפרק את הכתבה על התרופות הפסיכיאטריות בכלכליסט. […]
שבת, 10 בנובמבר 2012 בשעה 12:30
@ערן, זה קצת יותר מורכב. זה מדד סטטיסטי, זה לא עוצמת ההשפעה של התרופה בפועל, אלא מידת העוצמה של הממצא הסטטיסטי. מכיוון שהמחקר משווה לפלסבו, אז זה מתייחס למעבר לפלסבו.
שבת, 10 בנובמבר 2012 בשעה 14:11
הבנתי, תודה
שבת, 10 בנובמבר 2012 בשעה 17:35
כל הטענה היא שהאפקט של התרופה הוא פלסיבו ולא השפעה אמיתית, ולטענה הזו אני חושש שלא נתת תשובה מספיק טובה, אלא מצאת טענות אחרות להתמודד איתן (התרופה משפיעה, זה מה שאתה אומר, אלא שהשאלה היא למה היא משפיעה).
מעבר לזה, אני אשמח אם תאיר את עיניי, כיצד זה שבכל פעם שמתווספת מחלת נפש ל-DSM מידת האבחונים שלה עולה ללא קשר למציאות ושנים אחר כך היא מתיישרת שוב, עד הגיעה של מחלה חדשה?
באופן כללי, הייתי אומר שיש אפקט איבחוני גם, ודיכאון הרבה פעמים מאובחן ותרופות ניתנות לו גם אם לא צריך (ואת זה אני אומר כמישהו שמעולם לא היה צריך טיפול תרופתי, או שרשמו לו כזה, כדי שלא יהיה חשד).
יום חמישי, 22 בנובמבר 2012 בשעה 17:35
ירדן, הויכוח לא עקר. לחלוטין לא. אבל בניגוד אליך אני מאמינה שמקור המידע הטוב ביותר הוא עדויות של אנשים. כלומר אנשים שהשתמשו. במקרה שלי השתמשתי בציפרלקס לחרדה, שהוגברה על ידי ריטלין, אבל לצורך הויכוח זה היינו הך. מרגע שנטלתי ציפרלקס איכות החיים שלי עלתה בעקומה תלולה במדדים שממש ניתן למדוד, לדוגמא הספקים בעבודה. יכולת להתעמת עם אנשים שפעם פחדתי להגיב אם הם עשו לי שרירים. אני חושבת שבגלל שעדיין אין סריקות מוח, חשובה הקהילה של המשתמשים. שם אתה מוצא עדויות אותנטיות.
קצת לאחר שהתחלתי ליטול ריטלין החרדה החלה. כמובן שפתחתי גוגל וחיפשתי את כל הפתרונות נגד חרדה. וראיתי כל מיני מטפלים אלטרנטיביים, ושחייה, ויוגה, וכל מיני. העניין הוא שעודף מידע מתעתע הרי (ראה ערך כל המחקרים בקבלת החלטות על כמה שהצרכנים לא נבונים וכמה שעודף מידע לא משרת קבלת החלטות מושכלת). ניסיתי כל מיני דברים, כגון דיקור, יוגה או ספורט נמרץ, שעזרו בערבון מוגבל. ניסיתי גם טיפול CBT שהיה זיון שכל כי המטפל למעשה כפה את העמדות האישיות שלו לגבי "מה נכון" עלי.
הייתי במעגל של חוסר אונים כי החרדה ירתה רקטות פאג'ר לתוך חיי וחיבלה בהם בצורות שונות ומשונות. כמו איזה שכן מטורף שתמיד חותך לך צמיגים. היא תמיד גרמה לי להסס, לדאוג, לחפור, לא להיות מסוגלת לקבל החלטות. לשקשק בגלל כל שיחת טלפון מהבנק (המצב הכלכלי לא משהו אבל חרדה רק מעצימה, וכו')
ואז בא הציפרלקס, בערך כמו נסיכה שמנשקת צפרדע. קיבלתי את עצמי בלי החרדות, והתחלתי לגלות את עצמי מחדש.
ולצד ההנאה מחיים ללא חרדות – באה איזו מועקה גדולה, איך לעזזל לא עשיתי זאת לפני שנה? קצת אחרי נטילת הריטלין? מן הכאה נוראית על חטא. מן צער על כל מה שמוסמס, דמיון כיצד החיים היו יכולים להיראות בלעדיה. ואני חושבת שחלק מזה קשור לשיח הקיטשי להחריד לגבי תרופות VS אלטרנטיבות. תרופות נחשבות "האיש הרע" שהרי התאגידים יצרו אותם, ותאגידים כידוע זה דבר רע. ואלטרנטיבות זה כידוע דבר טוב, כי שרלטנים אלטרנטיבים רק רוצים שנטי ואהבה.
המציאות הפוכה לחלוטין. מהנסיון הקצר שלי עם מטפלים אלטרנטיבים לרבות CBT, הם מזייני שכל. כלומר הם יושבים מולך, ומתחילים להפעיל את השיפוט הפרטי שלהם על החיים שלך. לפעמים בצורה פטרונית ונאלחה. אני זוכרת שהיה לי איזה מטפל CBT מטופש להחריד, שפשוט בפגישה השניה דרש לנהל את הפגישה בסוג של אובססיה (הוא חרדתי לשעבר והיה ברור לי שהוא לא סיים את ה OCD שלו). הוא דרש שהוא ישאל ואני אשיב ואם השבתי תשובה טיפה יותר ארוכה ממה שהוא ביקש, הוא עצר אותי עם חיוך שמחייכים לילד מפגר.
יש משהו נורא הרסני במטפל ש"מלמד" אותך איך לחשוב נכון. זו זירה מסוכנת של תפיסת תחת ופטרוניות. ניסיתי עוד איזה טיפול אלטרנטיבי יקר שאני פשוט נכלמת לאמר כמה שילמתי ואיך התפתתי לעשות את הדבר הזה. וכל אותה שנה – החרדות היו שם והתנהגו כמו השכן המצ'וגע ששם לי מקל בגלגלים.
ואז בא הציפרלקס. כדור קטן. לבן.
אז אני מכריזה בזאת, שמכל סוגי הטיפולים לחרדה, הטיפול התרופתי הוא הדבר הכי פחות עריץ. מטפלים מכתיבים לך איך לחיות לפי תפיסת עולמם, הם סובייקטיבים. הכדור הוא ניטרלי. חסר לך סרוטנין. הוא ימלא לך סרוטונין כמו איזה בנקאי אדיב שמוחק לך את המינוס. ברגע שקיבלת את המנה של סרוטנין שהייתה חסרה לך, אתה אתה נטו, בלי ההטיה של החרדה. החרדה זה לא אתה. זו גרסה מעוותת של עצמך כמו המראות המעוותות בלונה פארק. כשיש לך השלמת חסר סרוטונין אתה רואה את עצמך נטו. בלי חרדה. פתאום זה האתה השלם, ויש לך חופש להגשים את המאוואים שלך. בלי כל השנטי בנטי שעולה הון תועפות.
אנשים לא מבינים שכל העיסוק עם הקשקשנים האלטרנטיבים זו שריפת זמן. אני אישה עסוקה, תודה לאל. אין לי זמן לנסוע לכל מיני מצפים בגליל, שם הם לרוב יושבים בבגדים הלבנים שלהם, ולעשות איתם את התרגילים המטופשים שלהם נגד חרדה. יש לי חיים, מותק. ולכן לאורח החיים הקרייריסטי שלי אני צריכה לעשות בלופ אחד בבוקר, לבלוע כדור נגד חרדה, וזהו. לא שנטי, לא בנטי ולא חרטא.
חלק מההיסוס שלי היה בגלל הכתבות שזה פלסיבו. וגם אנשים מדברים, וכל אחד מספר שקרא ושמע וידע שזה פלסיבו. אני משווה את הכדור נגד חרדה לדרקון המזל של בסטיאן בסיפור שאינו נגמר שבזכותו הוא הופך לאטריו הלוחם הגיבור. ואז גם נוקם בילדים הרעים בבית הספר שהתעללו בו.
יום שני, 14 בינואר 2013 בשעה 8:23
פורסם היום בטלויזיה כי ישנה קסדה לטיפול נפולסים חשמליים בדיכאון , הם דיווחו על ניסוי ב מעל 200 מתמודדים עם דיכאון וראו רמסיה ב 30% . גם כאלו שהיו "עמידים" לתרופות . סיפרו כי קיבלו את אישור ה FDA , ובארץ יש מספר מרכזים בהם המכשיר נמצא , כגון הדסה .
האם יש הבדל בין מכשיר זה לשימוש בפולסים מגנטיים , ומי יודע מה האפקטיביות של שניהם ? . אגב הם לא דיברו כלל על תופעות לוואי כגון אובדם זיכרון זמני כפי שקורה בניזעי חשמל .
יום שישי, 25 בינואר 2013 בשעה 16:41
@גיל, הטיפול מאושר לדיכאון עמיד לתרופות, האפקטיביות על פי הפרסומים 30% אצל אלו שלא נעזרו קודם. ישנן תופעות לוואי פוטנציאליות אך לדבריהם פחות מבנזעי חשמל.
יום רביעי, 20 בפברואר 2013 בשעה 18:36
ברצוני להתחיל לימודי פסיכולוגיה במטרה להגיע גם לתואר שני שלישי ואף דוקטורט.
האם שימוש בנוגדי דיכאון, כדוגמת הציפרלקס, לטיפול דווקא בפיברומיאלגיה ומעי רגיז יכול לפגוע בקבלת הכשרה בתחום?
יום שלישי, 26 במרץ 2013 בשעה 16:12
@נווה\ שימוש בציפרלקס איננו שיקול בקבלה ללימודים.
יום ראשון, 24 בנובמבר 2013 בשעה 15:56
שלוש שאלות:
א. מה לגבי הטענה ששיעור ההצלחה עולה כשמחליפים תרופות? עד כמה היא מעוגנת במחקרים?
ב. מה שיעור ההצלחה בשילוב בין SSRI ל-talk therapy?
ג. למה זו בעצם בעיה אם מגיעים לשיעור הצלחה גבוה באמצעות פלסבו?
יום חמישי, 28 בנובמבר 2013 בשעה 14:50
@שוקי, שעור ההצלחה לא עולה כשמחליפים תרופות, אלא אם אתה מתייחס לכך שאדם מצא תרופה מתאימה יותר.
ב. שיעור ההצלחה בשילוב נעב סביב 50-75%, תלוי במחקרים.
ג. אין בעיה בכך, זה לא הדיון במקרה זה
יום שני, 06 בפברואר 2017 בשעה 15:39
סליחה, אבל ממש לא נכון מה שאתה כותב "מי שמאמין שאסור לקחת תרופות "כימיות" נגד דיכאון וחרדה לא ייקח כדורים כאלו, ומי שכן מאמין וסומך על הרפואה המערבית והרופאים כן ייקח כדורים. בסופו של דבר מדובר בדו שיח של חרשים, כמו בסיטואציות דומות בנושאים אחרים."
זו ממש לא בהכרח שאלה של אמונה שהיא מנותקת ממחקר מדעי, לפחות לא אצל כולם ודאי לא אצלי.
אתה מניח משום מה שכולם באים עם אידיאולוגיה מוכנה מראש. אני לא שולל שיש כאלה אבל לא כולם. יש גם כאלה שהדעה לגבי התרופות היא תלוית תמונת המצב המדעית מחקרית, אמפירית.
גם לא נכון שמי שסומך על הרפואה המערבית ישתמש בהכרח בתרופות. השאלה למה אתה קורא רפואה מערבית? האם רק לפסיכיאטרים שרושמים תרופות או גם למחקרים על יעילות התרופות האלה? לדעתי המונח "רפואה מערבית" כולל גם מחקרים רפואיים ולא רק המלצות של קלינאים. הוא כולל גם את החלק המחקרי ולא רק הקלינאי. ויש המתרשמים שעל פי המחקרים של הרפואה המערבית לא כדאי להשתמש בתרופות לפחות לא כטיפול קו ראשון ואפילו רק כמוצא אחרון (last resot)
זו בהחלט שאלה של מחקר מדעי אמפירי והשאלה מה צריך להיות היחס שלנו לתרופות צריכה להיגזר ממצאי המחקרים מה הם אומרים על יעילות התרופות, מה הם אומרים על מסוכנות התרופות ונזקיהן, מה הם אומרים על השוואה בין תרופות לטיפולים שאינם תרופתיים. הרי זו שאלה עובדתית, אמפירית, מדעית והאמונה צריכה להיגזר מהמדע ולא טוב שהאמונה כאן תהיה קודמת למחקר ולא קשורה אליו.
קירש אינו במסע נגד נוגדי הדיכאון בגלל אידיאולוגיה, אג'נדה או אמונה שלא קשורה למדע, אלא בשל מה שהוא גילה בממצאים האמפיריים. הרי הוא מספר שבתחילת הדרך הוא האמין למחקר שהתרופות יעילות. בתור פסיכותרפיסט הוא בעצמו שלח פציינטים לרישום תרופות. הוא בכלל לא היה חוקר תרופות ולא התעניין במיוחד בתרופות. הוא היה חוקר פלצבו ולתרופות הוא הגיע דרך מחקר הפלצבו.
הוא טוען שהוא התפכח בגלל הממצאים והופתע מהם.
אבל גם היום הוא לא שולל תרופות באופן מוחלט. הוא רק טוען שלאור מצב המחקר, התרופות צריכות להיות מוצא אחרון.
קירש ומונקריף פרסמו ב- 2015 רשימה ובה הם מגיבים לבעיה שאתה מעלה בדבר שרירותיות הקריטריון ליעילות.
Joanna Moncrieff' Irving Kirsch, Empirically derived criteria cast doubt on the clinical significance of antidepressant-placebo differences
אפשר למצוא את המאמר בקישור להלן
http://www.contemporaryclinicaltrials.com/article/S1551-7144(15)30003-3/pdf
לפי מאמר זה יש הבדל הבדלים סטטיסטיים לטובת התרופות לבין המשמעות הקלינית של ההבדלים האלה. לא כל מצב שבו הסובייקטים של קבוצת המחקר מקבלים ציון גבוה יותר בסולם המילטון מהסובייקטים של קבוצת הפלצבו הוא מצב שבו יש להבדל הזה משמעות קלינית.
לפי המאמר, נבדק התוקף המקביל של הסולמות (concurrent validity) סולם המילטון שהוא סולם דיכאון על פי דיווח אישי של פציינטים הושווה לסולם CGI -clinical global impression המבוסס על התרשמות קלינאים מהפציינט. נמצא ששיפור מינימאלי הוא 7 נקודות בסולם המילטון D (HAM-D) או 3 נקודות בסולם CGI או גודל אפקט 0.875. הקריטריון משתנה קצת לפי חומרת הדיכאון.
לפי קריטריון זה טוענים קירש ומונקריף שיתרון התרופות על הפלצבו אינו יתרון בעל משמעות קלינית.
יום שלישי, 14 בנובמבר 2017 בשעה 10:21
הסבר על SSRI לתגובה במאמרים:
ציפרלקס מטפלת בחרדה או בדכאון או בשניהם יחד. יש אנשים שיש להם רק חרדה ולא דכאון. חרדה אינה מסוכנת, ואין בה אובדנות. התקפי חרדה הם התקפים של כאבים שונים, למשל כאבי בטן, ודפיקות לב כמו לפני מבחן. לא יותר מזה. חרדה אינה קשורה לאבדן שפיות, ואינה מובילה לשם. אלו שני דברים שונים ולא קשורים. כמו ההבדל בין דלקת ריאות לסרטן ריאות. כאשר הכאבים ודפיקות הלב הם יומיומיים במשך מספר שבועות, נותנים לאדם כדור ממשפחת ה-SSRI, כמו פרוזק, ציפרלקס ועוד. הן מפסיקות את הכאבים ודפיקות הלב. עד שהן ישפיעו נותנים משככי כאבים כמו קלונקס, קסאנאקס, לוריוון וכד'. לאחר שמתחילה השפעת הSSRI האדם אינו זקוק למשככי הכאבים ומפסיק אותם. משככי הכאבים עלולים לגרום להתמכרות. הSSRI ציפרלקס, פרוזק ודומיהן, הן תרופות שאינן גורמות להתמכרות כלל, אבל צריך להפסיקן בהדרגה, כדי לודא שהאדם אכן הבריא, כמו באנטיביוטיקה, דלתות לפני שהולכים לישון, אמונות טפלות, הזהרות מחיידקים ורחיצת ידיים מרובה, ודברים דומים. האדם שפוי לחלוטין, ואין לזה שום קשר למחלות נשלא מפסיקים את התרופה באמצע, כך גם לא מפסיקים SSRI באבחה אחת.
Ocd: מצב של כפייתיות, כשבפועל מדובר על מצבים כמו בדיקה חוזרת ונשנית של דלת הבית לפני שהולכים לישון (נניח 4 פעמים), אמונות תפלות, רחיצת ידיים על כל דבר קטן מתוך חשש למחלות וכיו"ב. המצב נובע ממתח וחששות, אבל האדם שפוי לחלוטין. אין קשר לאבדן שפיות, וזה לא מוביל לאבדן שפיות. הSSRI ניתנת לו כדי להקל על חייו.
ההבדל בין דכאון לחרדה: דכאון הוא אבדן אנרגיה וחוסר אמונה. בדכאון האדם שרוי בכאב עצום ואינו מסוגל להזיז את עצמו וליזום. קשה לו לאכול, והוא כמו משותק. לכן לא יעזרו עצות כמו "עשה ספורט 20 דקות ביום". הלוקה בדכאון לא יקים את עצמו ולא ייצא לשום פעילות. בחרדה אין אבדן אנרגיה ואין אבדן אמונה. האדם החרד יוזם ומוציא עצמו מהמצב כמה שהוא יכול. לא תמיד זה עוזר, ולכן ה-SSRI נכנסים לתמונה ומרפאים את הכאב. הטיפול הפסיכולוגי מודא שהכאב הזה לא יחזור.
דכאון: אנשים הלוקים בדכאון חמור מקבלים תרופות אחרות, לא SSRI. הם הרבה פעמים מקבלים ליתיום או קוקטייל של תרופות, ושם מכניסים SSRI. ה-SSRI לבדו לא מטפל בדכאונות חמורים, אלא יותר בדכאון קל עד בינוני.
אבדנות: הרבה דכאוניים אינם רוצים להתאבד. גם הלוקים בדכאון חמור, ישנם כאלה שאינם אבדניים, אינם רוצים להתאבד ואינם מנסים להתאבד.
הפסיכיאטרים תמיד מפנים לטיפול פסיכולוגי במקביל ללקיחת התרופות. הטיפול אמור לגלות את סיבת החרדה ולנטרל אותה. לא תמיד הטיפול הפסיכולוגי עוזר, ולכן האדם ממשיך עם התרופות במשך שנים, אבל במינון מאד נמוך.
ציפרלקס ניתנת לאנשים רגישים, כמו אמנים, למשל. רוב תעשיית הקולנוע והטלויזיה מתגאה בלקיחת תרופה זו, כעדות להיותם אנשים רגישים. אנשים לא רגישים לא יזדקקו לתרופה זו לעולם.
היא לא גורמת לשום אפטיות, אדישות, עייפות, קהות חושים וכו'. היא גם לא מביאה לשום אושר. כמו אנטיביוטיקה, היא רק מפסיקה את הכאב, ומרפאת, כשאין אופציה אחרת.
ה-SSRI לא גורמות לאלימות. לעתים פסיכיאטר לא מזהה נכון אדם אלים ופסיכופט, ומתוך רצון לעזור לפציינט שנראה בדכאון, הוא נותן לו SSRI. אבל אין קשר. הרוצחים האלימים בתקשורת היו אלימים גם קודם, ואין קשר לתרופה שניתנה להם.
מחלות: מחלות כמו סכיזופרניה, מאניה דיפרסיה ודומותיהן, לא מטופלות על ידי ציפרלקס, פרוזק ודומיו.
יום שלישי, 21 במאי 2019 בשעה 15:45
אילנה התיאור שלך לחרדה מאוד לא דומה לחווית החרדה שאני מכירה מניסיוני האישי. במהלך התקף חרדה מעבר לכאב הפיזי שדומה לזרמים חשמלים בידיים ובלב, יש תחושה חזקה של שיתוק, יובש בפה, חיוורון, קושי עצום לאכול או לעשות כל פעולה ומלווה במחשבות מאוד שליליות, וצורך לבכות. הרגדה שהכל סוגר עליך ואתה משתגע.
יום ראשון, 23 בינואר 2022 בשעה 20:25
תגובה לתגובת נטע,
ישר כח על המילים הכל כך ענייניות, חדות, ממש כמו שמש ביום קריר,
האמת שכך יעצו לי אמנם בגלל הסטיגמה של התרופות חששתי נורא מכך אבל החיים הביאו אותי למקום של אין ברירה,
חזקת אותי לא לוותר על החלומות שלי, תודה.