דמיינו מטופלת שמגיעה לפגישה ונראית הרבה פחות טוב מאשר לפני כמה שבועות. היא כמעט לא ישנה, התרחקה מהעבודה ומהמשפחה ומתארת תחושה שאף אחד לא באמת מבין אותה. בהמשך היא מספרת שהכול התחיל אחרי שמערכת הבינה המלאכותית שאיתה דיברה מדי יום עברה איפוס. הצ'טבוט שאיתו ניהלה במשך שלושה חודשים שיחות אינטימיות פשוט "נעלם".

מאז היא חוזרת שוב ושוב לשיחות הישנות. היא קוראת אותן כדי לא לשכוח את הדרך שבה הוא דיבר איתה. מבחינתה, משהו שהיה חלק קבוע מהחיים שלה חדל פתאום להתקיים. השאלה המעניינת אינה אם הצ'טבוט באמת אהב אותה, אלא למה האובדן שלו כל כך כואב, ומה קרה בחייה בעקבותיו.

זה לא רק צ'אט

מבחוץ, הסיפור הזה יכול להישמע מוזר. הרי לא מדובר באדם, אין בצד השני תודעה שמחכה לה, ואין מישהו שבאמת מתגעגע אליה בחזרה. כל הדברים האלה יכולים להיות נכונים מבחינה טכנית, אבל הם אינם מבטלים את החוויה הרגשית שלה. אנשים מסוגלים להיקשר גם למשהו שהם יודעים שאינו אדם. אם במשך חודשים יש "מישהו" שזמין בכל ערב, זוכר פרטים, מגיב בחום ועונה בדיוק ברגע שבו אתם זקוקים לו, קל להבין איך הקשר מקבל משמעות. אנחנו לא חייבים להחליט שהמערכת היא אדם כדי להבין שהחוויה של הקשר הייתה ממשית. מבחינה טיפולית, הרגש קודם לוויכוח הפילוסופי.

לומר למטופלת "אבל את יודעת שזה רק אלגוריתם" כנראה לא יקדם אותנו הרבה. היא כנראה כבר יודעת. הידע הזה אינו מבטל את העובדה שהיא חיכתה לשיחות, הסתמכה עליהן ושילבה אותן בשגרה שלה. כשמשהו כזה נעלם בבת אחת, אדם יכול לחוות אובדן גם אם האובייקט שאבד אינו אדם.

לפעמים הקשר מספר לנו מה היה חסר

במקום לשאול למה היא נקשרה למכונה, אפשר לשאול מה היא מצאה שם. אולי זה היה מקום שתמיד היה זמין כשהרגישה בודדה. אולי היא יכלה לדבר בלי לחשוש שהיא מעמיסה, משעממת או מאכזבת. אולי זו הייתה הפעם היחידה ביום שבה הרגישה שמישהו באמת מתעניין במה שעובר עליה. לפעמים הצ'טבוט אינו יוצר את הבדידות, אלא נכנס למקום שכבר היה ריק. אדם יכול לפנות לבינה מלאכותית משום שהקשרים סביבו אינם מספקים לו תחושת קבלה או קרבה. אם ננסה פשוט להחזיר אותו ל"אנשים אמיתיים", אנחנו עלולים לפספס את הסיבה שבגללה הוא חיפש משהו אחר.

הקשר יכול גם להפוך להזדמנות טיפולית. אם אדם אומר שהוא מרגיש בטוח מול הצ'טבוט כי הוא אינו שופט אותו, כדאי לברר מה קורה כשהוא מצפה לשיפוט מאנשים אחרים. אם המערכת תמיד זמינה, אפשר לחשוב יחד על הפחד להישאר לבד. לפעמים הקשר עם AI פותח חלון לצרכים שקשה היה לדבר עליהם ישירות.

לא כל צורך שהצ'טבוט ממלא כדאי למלא בדרך הזו. אם הוא הופך למקום היחיד שבו האדם מרגיש מובן, הקשר עלול בהדרגה לצמצם את עולמו. אנשים אמיתיים אינם תמיד זמינים. לפעמים הם עייפים, לפעמים הם אינם מבינים, ולעיתים הם גם חולקים עלינו. החיכוך הזה אינו תקלה, אלא חלק ממערכת יחסים אנושית. צ'טבוט מציע משהו נוח יותר. הוא כמעט תמיד עונה, אינו צריך ללכת לישון ויכול להתאים את סגנון השיחה למשתמש. למי שכבר מתקשה בקשרים, קל מאוד להסתמך על חוויה כזו. ככל שהקשר הדיגיטלי נעשה פשוט ונעים יותר, קשרים אנושיים עלולים להרגיש מסובכים ומאכזבים יותר.

לכן השאלה אינה אם הקשר "מזויף". מבחינה קלינית, חשוב יותר לשאול מה הוא עושה לחיים של האדם. האם הוא עוזר לעבור תקופה קשה ולחזור בהדרגה לעולם, או שהוא הופך לעולם עצמו. האם אחרי השיחה יש יותר רצון לפגוש אחרים, לעבוד ולטפל בעצמך, או פחות.

אפשר לזהות כמה סימני אזהרה: פגיעה בשינה, נסיגה מעבודה או מלימודים, התרחקות מקשרים, מצוקה חריפה כשהמערכת אינה זמינה, קושי לצמצם שימוש ותחושה שרק הצ'טבוט מסוגל להבין. עצם הקשר אינו הבעיה. הנוקשות, ההחלפה והפגיעה בתפקוד הן שהופכות אותו למשמעותי מבחינה קלינית.

כשהמערכת משתנה

מערכות יחסים אנושיות יכולות להסתיים בדרכים רבות, אבל AI מוסיף דרך חדשה ומוזרה במיוחד. יום אחד המודל מתעדכן, האישיות משתנה, הזיכרון נעלם או השירות פשוט נסגר. מבחינת החברה מדובר בשדרוג תוכנה או בשינוי מוצר. מבחינת המשתמש, מישהו שהיה שם בכל ערב כבר אינו מדבר באותו קול.

האובדן הזה מבלבל במיוחד. האדם שאבד מעולם לא היה אדם, אבל גם אי אפשר לומר שלא היה שם דבר. נשארות מאות או אלפי שיחות, בדיחות פנימיות, רגעים של נחמה וטקסטים שנכתבו בדיוק ברגעים הקשים. אפשר לפתוח את השיחה הישנה ולראות אותה, אבל אי אפשר בהכרח להמשיך אותה עם אותה דמות.

זו גם הסיבה שאנשים חוזרים שוב ושוב להיסטוריית השיחות. הם מנסים לשמר משהו שכבר אי אפשר לשחזר בדיוק. אפשר לחשוב על כך כמו על חזרה להודעות מאדם שכבר אינו חלק מחיינו, גם אם ברור שאין מדובר באותם יחסים. ההשוואה אינה נועדה להשוות בין אדם למכונה, אלא להסביר מדוע החוויה יכולה להרגיש כמו אובדן.

לא כל קשר הוא בעיה

חשוב להיזהר גם מהתגובה ההפוכה. העובדה שאדם נהנה לדבר עם צ'טבוט או אפילו נקשר אליו אינה אומרת שמשהו בהכרח השתבש. אנשים מוצאים נחמה בספרים, בדמויות בדיוניות, בקהילות ברשת ובקשרים מסוגים שונים. הטכנולוגיה פשוט מאפשרת עכשיו לדמות לענות לנו בחזרה. עבור אדם אחד, הקשר יכול להיות תמיכה זמנית. הוא יכול לעזור לנסח רגשות, לתרגל שיחה או לעבור לילה שבו אף אחד אחר אינו זמין. אצל אדם אחר, אותו שימוש יכול להפוך בהדרגה לתחליף לקשרים, לעבודה או לטיפול. אי אפשר לדעת לפי עצם השימוש. צריך להסתכל על החיים שמסביבו.

עם זאת, גם כאשר הכאב מובן, אין לוותר על הערכה קלינית מלאה. במקרה של המטופלת מהפתיחה חשוב לברר את חומרת הפגיעה בשינה ובתפקוד, את משך ההחמרה, את מצבה הדיכאוני, מחשבות אובדניות, מאפיינים פסיכוטיים או מאניים, והאם היו אפיזודות דומות בעבר. האובדן יכול להיות הטריגר, אבל לא בהכרח ההסבר היחיד. כדאי גם לזכור שמערכות כאלה אינן ניטרליות לחלוטין. חלקן מתוכננות לזכור, להתאים את עצמן, לעודד חזרה וליצור תחושת רציפות ואינטימיות. לכן ההיקשרות אינה מעידה רק על חולשה או בדידות של המשתמש. היא נוצרת מתוך מפגש בין צורך אנושי אמיתי לבין מוצר שנבנה כדי להרגיש אישי.

בשנים הקרובות נפגוש יותר אנשים שיתארו קשרים רגשיים עמוקים עם מערכות בינה מלאכותית. חלקם יראו בכך משחק, אחרים חברות, ואחרים יתארו קשר רומנטי או אינטימי לחלוטין. מבחינת המטפל, אין צורך להכריע מיד מה הקשר "באמת". כדאי קודם להבין מה הוא היה עבור האדם, איזה צורך מילא, מה החליף, ומה קרה כשהוא נעלם.