בשבוע שעבר פורסם כי חברות תרופות רבות מצמצמות את המחקר בתחום מדעי המוח, ומפסיקות לחפש תרופות חדשות בתחום הפסיכיאטריה והנוירולוגיה. חקר המוח חשוב לכולנו כי כולנו מכירים מישהו שמתמודד עם דיכאון, חרדה, אלצהיימר או התמכרויות. 

האנושות משקיעה מיליארדים על מנת לחקור את המוח והידע שלנו על המוח מתרחב בקצב כזה שספרים שנכתבו על הנושא לפני עשרים שנים לא שווים לפעמים את הנייר שעליהם הם מודפסים. הבעיה העיקרית שלנו היא שכל המידע החדש שאנחנו משיגים בעמל רב טרם הצליח להביא לנו את התוצאות המקוות: תרופות חדשות למחלות מוח.

קחו לדוגמא את מחלת הדיכאון. מדובר בבעיה שבכל שנה פוגעת בשבעה אחוז מהאוכלוסיה. כמעט חצי מליון ישראלים בכל שנה סובלים מדיכאון. מדובר במחלה משמעותית שגורמת לקשיים רגשיים, חברתיים ותפקודיים משמעותית. לכן אין פלא שמכירות התרופות נגד דיכאון עולות בכל שנה. בכל מקום שיש בעיה יהיו אנשים שינסו למצוא לנו פתרון לבעיה – ובמקרה שלנו תרופות נוגדות דיכאון כמו ציפרלקס, פרוזאק או סימבלטה.

האם התרופות נגד דיכאון עובדות?

ציפרלקס, שהיא המדוברת ביותר כיום, שייכת למשפחה ותיקה בעולם התרופות. משפחת ה-SSRI שהראשונה מהתרופות במשפחה זו, הפרוזאק החלה להיות פופולרית כבר בשנות השמונים של המאה הקודמת (לפני מעל לשלושים שנה).

עד השנים האחרונות, המדענים והפסיכיאטרים פעלו על פי תזה הבסיסית של הטיפול בדיכאון: חוסר איזון בנוירוטרנסמיטר כמו סרוטונין הוא זה שגורם לדיכאון אצל אנשים ותרופה כמו ציפרלקס שתעלה את ריכוז הנוירוטרנסמיטר תגרום ליציאה מהדיכאון ולשיפור באיכות החיים של החולה.

פעם אפילו חשבו להכניס פרוזאק למי השתיה כדי לשפר את מצב הרוח הכללי. התרופות האחרות שלא עובדות רק על סרוטונין, אלא על דופמין, נוראדרנלין או על שילובים שונים שלהם, מתבססות על אותה התאוריה.

הבעיה עם התאורה הזו היא שהתאוריה הזו לא מדוייקת (ויש האומרים לא נכונה). יש מחקרים שמראים שאם גורמים לירידה בריכוז הסרוטונין במוח לא מופיע בהכרח דיכאון ולא מופיעה החמרה במצבו של אדם דיכאוני.

בנוסף, צריך להסביר גם את העובדה שלמרות שהציפרלקס מעלה את ריכוז הסרוטונין במוח בתוך שעות עד ימים בודדים, לוקח לאנשים לרוב שבועיים ומעלה עד שהם יוצאים מהדיכאון.

מצד שני, למרות שאנחנו לא יודעים בדיוק איך התרופות האלו עובדות, הוכח שוב ושוב שהן אכן עובדות ומסייעות למליוני אנשים מדי יום להתגבר על דיכאון, להתמודד עם חרדה ועם מגוון בעיות נפשיות וגופניות אחרות. (ולפני שאתם שואלים, גם הטוענים נגד התרופות יודעים שאין ויכוח על היעילות בטיפול בדיכאון קשה, אלא רק בדיכאון קל).

אבל גם כשברור שהתרופות עובדות לא ברור לנו למה הן עובדות. יש עדויות לכל מני הסברים משלימים ואחת המובילות היא שהתרופות גורמות גם לנאורוגנזה (neurogenesis), כלומר ליצירת נאורונים חדשים וקשרים חדשים בין נוירונים קיימים, ובצורה כזו המוח מצליח להתגבר על הדיכאון.

אנחנו גם לא מבינים איך פסיכותרפיה עובדת, איך ביופידבק עובד או איך היפנוזה עובדת. כלומר, אנחנו מבינים שהטיפולים הללו עובדים ומסייעים להתמודד עם חרדה או דיכאון אבל לא את הדרך הביולוגית שבה מתרחש השינוי. האם פסיכותרפיה משפיעה על רמות סרוטונין או על יצירת קשרים נוירונלים חדשים? האם הפעלת איזורים חדשים במוח בזמן טיפול קוגניטיבי היא המנגנון שבו התהליך מתרחש? ממש לא ברור.

חשוב לזכור: העובדה שאנחנו לא מצליחים להוכיח איך התרופה עובדת לא סותר את העובדה שאפשר להוכיח שהתרופה עובדת.

העתיד של התרופות הפסיכיאטריות קשור בהבנה שלנו של המוח האנושי. חברות התרופות החליטו להפחית השקעות בתחום חקר המוח לא בגלל שהן לא יכולות להתפרנס היטב מהתחום הזה (הן דווקא מרוויחות מיליארדים וימשיכו להרוויח מיליארדים), אלא בגלל שהן מבינות יותר שלמרות שאנחנו מבינים יותר על המוח, אנחנו בעיקר מבינים עד כמה אנחנו לא יודעים מספיק על המוח ועד כמה הוא מורכב.

המוח פשוט מורכב מדי, מכיל יותר מדי חלקים, ועד כמה האינטראקציה ביניהם לא מובנת לנו מספיק. אנחנו יודעים כל כך הרבה אבל אנחנו לא יודעים מה חשוב. מה גורם לאלצהיימר ומה משפיע על הדיכאון.

אז איך הציפרלקס עובד? התשובה העצובה היא שאנחנו לא יודעים מספיק, ולכן אנחנו לא יכולים לפתח משהו טוב יותר. למרות זאת, אסור להתייאש כי הדבר היחיד שעקבי במדע הוא שאנחנו מצליחים כל הזמן לגלות דברים חדשים. כשנבין איך הציפרלקס עובד, נבין גם איך אפשר לפתח משהו טוב יותר.

(הערת הכותב: אל תטרחו לקחת את הדיון למסע נגד הפסיכיאטריה. את זה תעשו במקום אחר)