מטופל שלי, שסובל מדיכאון, שאל אותי אתמול אם כבר הספקתי לקרוא את המאמר החדש על דיכאון שפורסם בכתב העת Molecular Psychiatry.

המטופל עצמו אינו קורא קבוע של עיתונות רפואית ולכן לא קרא את המאמר עצמו, אך כן קרא בעניין רב את הכתבה הארוכה שפורסמה במוסף "הארץ" ביום שישי האחרון – ונחרד לגלות שהתרופה שהוא לוקח והצילה אותו מדיכאון, חוסר תפקוד וחרדה בעצם לא עוזרת לו כלל. לפי הכתבה, מתברר שרימו אותו.

בתור מישהו שעוסק בתחום, אני חייב לומר שהמאמר המקורי לא חידש לי כמעט כלום. מי שקורא את הכתבה שנעשתה בעקבותיו ב"הארץ" לא יכול לדעת שהחוקרים שחיברו אותו שנויים במחלוקת, ושהם מנהלים כבר שנים רבות קמפיין נגד תרופות פסיכיאטריות בכלל – לעתים בכלים מדעיים ולעתים בשיטות שאפשר להגדירן בעייתיות. אבל בתחום הרפואה, לגיטימי לחלוטין לערער על מוסכמות ולבדוק מחדש כל טענה. בכך, החוקרים נהגו כמדענים ראויים.

אך מה שהקורא הממוצע של הכתבה ב"הארץ" לא יודע, הוא שהמסקנה שאליה הגיעו החוקרים פשוט חזרה על מידע שהוא סוד גלוי בעולם הרפואה כבר יותר מ-15 שנה: שהתיאוריה של "חוסר איזון כימי" אינה נכונה. אני לא מכיר פסיכיאטרים שעדיין חושבים שדיכאון נובע ממחסור בסרוטונין. באופן אישי, הפעם האחרונה שאולי אמרתי משהו כזה למטופל היתה לפני יותר מעשור.

תולדות "הקונספירציה"

פעם, בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20, כאשר הפסיכיאטריה החלה מתמקדת במודלים ביולוגיים של פעילות מוחית, נעשו ניסיונות להבין את המבנים, הביוכימיה והגנטיקה של המוח – ומתוך כך להקיש על המנגנונים של הופעת תחלואה נפשית.

מחקרים הראו שתרופות שמעלות את הסרוטונין בסינפסה מפחיתות תסמיני דיכאון, ותרופות שחוסמות דופמין מפחיתות פסיכוזה. כך הפכה התיאוריה של חוסר איזון כימי לפופולרית. בשנות ה-80, עם פיתוח תרופות כמו פרוזאק וסרוקסט, השתמשו הרופאים וחברות התרופות בתיאוריה הזו כדי להסביר למטופלים את הבעיה שממנה הם סובלים.

אבל מודל חוסר האיזון הכימי הוא מודל פשטני, וכמו כל הסבר פשטני הוא מפספס את המורכבות של הנושא – הדיכאון.

הנה כמה דברים שאנחנו יודעים על דיכאון:

• דיכאון של אדם אחד אינו זהה לדיכאון של אדם אחר.
• מה שאנחנו מכנים "דיכאון" הוא בעצם מצבור מחלות עם גורמים שונים.
• יש הרבה גורמים שמשפיעים על דיכאון, מאירועי חיים ותפישות עולם של החולה, ועד גנטיקה, מערכת החיסון ומחלות גופניות.
• דיכאון היא מחלה שגורמת למוות (התאבדות) ואם לא מטפלים בה היא פוגעת קשות בתפקוד ואיכות החיים של החולה ומשפחתו.
• יש אנשים שהדיכאון שלהם לא יגיב לתרופות שמעלות את רמת הסרוטונין – אולי משום שמחסור בסרוטונין אינו הבעיה אצלם, אלא משהו שעדיין לא מצאנו. זה לא אומר שתרופות שמשפיעות על סרוטונין לא עובדות.
• זאת ועוד: אלפי מחקרים הוכיחו שתרופות עוזרות לאנשים לצאת מדיכאון קשה ומפחיתות אובדנות. אלו תרופות מצילות חיים, פשוטו כמשמעו.

מצד שני, חלק גדול מהאנשים שנוטלים כיום תרופות נוגדות דיכאון סובלים מדיכאון קל. במצב של דיכאון קל, לתרופות אין בהכרח יתרון משמעותי על טיפול פסיכותרפי (שיחות). כיום, הטיפול בדיכאון כולל מגוון מרכיבים: טיפול פסיכולוגי, פעילות גופנית, תזונה מותאמת, הקפדה על שינה, מיינדפולנס ואפילו, רחמנא לצלן, טיפול תרופתי. נראה שהשילוב בין כל אלה הוא היעיל ביותר. וכן, יש אנשים שהתרופות לא מסייעות להם ונעזרים בטיפולים מורכבים יותר, כמו גירוי מגנטי או השתלת קוצבים מוחיים.

כפי שמישהו אמר לי פעם, "אף אחד לא חושב שכאב ראש נובע ממחסור באקמול, ואף אחד לא חושב שדיכאון נובע מחוסר בציפרלקס (סרוטונין)". תתקדמו.

חלק גדול מהמטופלים בנוגדי-דיכאון כיום סובלים מדיכאון קל

"רעידת האדמה" שלא היתה

התפישה הפשטנית והלא-מדויקת שלפיה התרופות פותרות "חוסר איזון כימי", השתרשה בציבור, מוצאת מהקשרה ומשמשת את מתנגדי הפסיכיאטריה. התפקיד שלנו הוא להבהיר ולדייק את המסרים, כדי שמי שזקוק לעזרה תרופתית יקבל אותה ולא יפחד. עלינו להקשיב למטופלים, לחששות שלהם ולדיווחים על מצבם ועל תופעות לוואי אפשריות. אנחנו צריכים לדון בסיכונים של נטילת תרופות כמו גם בסיכונים של אי-נטילת תרופות – אבל לזכור שיש מצבים שבהם בלי טיפול תרופתי, לא תיתכן התקדמות בטיפול.

בכך, הכתבה ב"הארץ" חטאה בדיוק במה שמפניו ניסתה להזהיר: הכותרת שניתנה לה, "מחקר מקיף על תרופות נגד דיכאון מחולל רעידת אדמה בעולם הפסיכיאטריה" היא קליק-בייט קלאסי. אין סערה או רעידת אדמה בקרב פסיכיאטרים, כי כולנו נחשפנו למידע הזה כבר לפני שנים.

גם כותרת המשנה של הכתבה שגויה לגמרי: המאמר המקורי של החוקרים כלל לא בדק את השפעתן של התרופות, ולכן הוא לא יכול לטעון שהן לא משפיעות, בייחוד כשיש מחקרים רבים שמראים השפעה משמעותית על דיכאון. הכתבה כולה נועדה להעביר לקוראים מסר: אל תיקחו תרופות פסיכיאטריות.

המרואיין בכתבה, פסיכיאטר מתמחה בשם ד"ר מרק הורוביץ, מצטט מחקרים נבחרים שמקדמים את האג'נדה שלו ומתעלם מכל מה שעלול לסתור אותה. אני מודה שלא בדקתי בעצמי את כל המחקרים שציטט, ואני מניח שרוב הציטוטים מדויקים, אך גולש חד-עין בשם תום שדה מצא כי אחד המחקרים שצוטטו בכתבה, שלפיו רופאי משפחה מספרים למטופלים שלהם כי מחסור בסרוטונין גורם לדיכאון, בדק רק 66 רופאים – ומתוך כל הסיבות לדיכאון שהם הציגו למטופלים, תיאוריית חוסר האיזון הכימי היתה האחרונה ברשימה. כלומר, המחקר שהמרואיין מצטט מוכיח בדיוק ההפך ממה שניסה לטעון. וזו רק דוגמה אחת.

ד"ר מרק הורוביץ. מצטט מחקרים שמתאימים לאג'נדה שלו ומתעלם מכאלה שסותרים אותה

כדי לשמור על תדמית אחראית, הוסיף לב הסתייגות: "יש לומר כי האמור בכתבה זו אינו בגדר המלצה רפואית. כל החלטה בנושא טיפול תרופתי בהפרעה נפשית צריכה להתקבל בהתייעצות עם מומחה ובהתאם למקרה הפרטי". אך לב או הורוביץ לא צריכים להתמודד עם המטופלים ועם הדיכאון שלהם. הם לא אחראים למה שהמטופל יבין, הם לא אחראים למטופלים שיפסיקו פתאום ליטול את התרופות שלהם ומצבם יחמיר (או שיסבלו מתופעות לוואי בשל כך). הם לא אחראים לאנשים שיימנעו מטיפול משום שקראו כתבה ב"הארץ".

דיכאון הוא מחלה קשה. העובדה שאנחנו לא מבינים אותה מספיק מחייבת אותנו להמשיך לחשוב ולבדוק דרכים לעזור לאנשים שמתמודדים איתה. אל תלמדו רפואה מכתבות בעיתון, וגם אם אתם קוראים מאמר בכתב עת מדעי, תוודאו שיש לכם די ידע מקצועי להבין מה שמסתתר מאחורי הכותרות המפוצצות. והכי חשוב –

אם אתם סובלים מדיכאון – פנו לאנשי מקצוע.