כשאתם נמצאים בסערה רגשית בנסיון לשרוד את תהליך הגירושין, כאשר גם אתם בעצמכם באי וודאות, פגועים ממה שהיה ומלאי כאב על מה שיכול היה להיות ולא יקרה, לעיתים לא נשארת אנרגיה להתייחס בצורה שקולה לילדים.

הילד מצידו מיטלטל בתוך אי הוודאות של המצב החדש. מנסה לחפש הסבר "למה ההורים לא מתייחסים אלי?". במצב שבו הוא לא מקבל את ההתייחסות הרגילה הוא מסביר לעצמו "הם לא מתייחסים אלי כי הם בטח כועסים עלי". ואז, לא די בזאת שהמסגרת המוכרת נהרסת הילד מרגיש דחוי ובודד. לתחושה זו גם מתווה הרגשת אשמה וכן המחשבה "יכול להיות שההורים רבו ביניהם והחליטו להתגרש כי לא התנהגתי כראוי". מחשבה כזו אפילו שהיא לא נעימה לילד יש לה יתרון כי הוא מרגיש שיש לו "מה לעשות איתה", במובן של "אם אני אשם אני יכול גם לתקן". כלומר אם הוא יהיה ילד אידאלי שיתנהג יפה ובצורה בוגרת – הוא יצליח לחבר מחדש בין ההורים.

רק כאשר הפנטזיה שהילד יוכל לחבר בין ההורים מחדש מתנפצת והוא מגיע למסקנה שאין תקווה וההורים לא יחזרו לחיות ביחד הוא מרגיש אובדן עמוק, ומגיב במעין אבל על כל שלביו: כעס, מיקוח, וכו'.

בעד מי הילד של הההורים המתגרשים?

קונפליקט נאמנויות הוא אחד הדברים המרכזיים אותם חווה הילד ובהכרח עולה אצלו השאלה "בצד של מי אני?" הצורך של הילד לחלק את ההורים ואת העולם לטובים ורעים "מגן עליו" בכך שמייצר אצל הילד אשלייה של סדר ובטחון להם הוא זקוק ביותר כך שהוא יסמוך ויזדהה עם "הטוב".

אחד הגורמים שמלבים את קונפליקט הנאמנויות הזה, הוא מצב בו ההורים נשענים על הילד, משתפים ומעמיסים עליו את תחושת העלבון, הכעס או האשמה שלהם ובמקום להכיל את הילד, הילד נמצא במצב שהוא צריך להיות אמפאתי אליהם. הדבר בהדרגה יוצר הזדהות עם אותו הורה כאוב ועמדה שלילית כלפי ההורה השני. ובעיקר חשוב להדגיש כי לילדים ככל שהם יהיו חכמים אין את הכלים הרגשיים להתמודד עם עומסים רגשיים כאלה ו"במקרה הטוב" הילד נעשה ילד-הורי דבר שיש לו השפעה מרחיקת לכת על מהלך חייו.

כאשר אחד ההורים עוזב את הבית ועובר להתגורר בדירה משלו או ביחד עם בן/בת זוג חדש/ה, הילד חש נטישה ובגידה מצידו של אותו הורה. הרקע או הסיבות לעזיבת ההורה, לא ממש מעניינות את הילד: הפגיעה והכעס מופנים כלפי ההורה העוזב.

מיותר לציין כי שכדאי להעביר לילד את המסר שמעשה העזיבה לא מעיד על מידת רגש האהבה, הקשר והאחריות שאותו הורה חש כלפי הילד. זאת בתקווה "שהדיבורים" אכן ירגיעו את הילד, כיוון שבגיל צעיר הילד מגיב בעיקר להתנהגות ההורה ולמעשיו.

מודעות של ההורים לתגובות הרגשיות של ילדים למצב של גירושין, יכולה לעזור להם בבחירת ההתנהגות והמסר המתאים כלפי ילדיהם.

גיל הילד והשפעתו על התגובה הרגשית

ילדים יותר צעירים מגיבים וסובלים יותר מהשינוי בטווח הקצר. הם מבוהלים, הם לא מבינים מה קרה או לאן נעלם ההורה. בטווח הרחוק הם לא זוכרים את חיי המשפחה עם שני ההורים כפי שהיו לפני הגירושין והם מסתגלים לחיי משפחה חד הורית. אין ספק שמדובר בחוויה טראומטית עבור הקטנטנים, אך הזיכרונות שלהם פחות ברורים ולכן ההשפעה פחות חזקה. ככל שהילד זוכר יותר את החיים המשפחתיים שלפני הגירושין, ההסתגלות שלו תהיה יותר קשה.

אצל ילדים בוגרים יותר נקודת השבר יותר ברורה, יש את "החיים לפני" ויש את "החיים אחרי".

בין הגיל 6 ל- 9 שנים: במיוחד הילדים הקטנים מתקשים לחשוב על מה מרגישים הוריהם והם יותר מרוכזים בעצמם וסובלים מהשפעות הגירושין עליהם. לרוב הם לא מבינים את המשמעות של גירושין. הם כבר מכירים את העולם אך עדיין מרוכזים בעצמם מה יקרה עכשיו? אצל מי הם יגורו? איפה יגור ההורה השני? איזה קשר יהיה לו עם אותו הורה? הוא יתקשה להבין מדוע הדבר קרה? למה ההורים לא יכולים להמשיך להיות ביחד? בעיני הילד חייו השתנו ללא הכר וכלי ההתמודדות הקודמים אינם מתאימים עוד, הוא מוצף בחוויות שאיננו מכיר. הילדים הצעירים יותר בד"כ מופתעים מהגירושין, הם תופסים את ההורים כיחידה אחת לא תמיד שותפים למחלוקות, להבדלים והקשיים ביניהם.
לא לכל הילדים יש יכולת לתמלל את רגשותיהם הקשים ולעיתים רגשות אלה מתבטאים בהתנהגות בבית, כלפי ההורים או בבית הספר. חשוב בתקופה זו שיהיה לילד אדם קרוב בוגר שיהיה עם המצוקה שלו (סבתא, דודה אח או אחות בוגרים שכבר יצאו מהבית). החברים בגילאים אלה לא יכולים להוות גורם תומך.

בין הגיל 9 ל – 11 שנים: הילד בעל יכולות שכליות ורגשיות גבוהות יותר ולכן אפשר גם יותר לסביר לו דברים מילולית והוא גם יכול לבטא את קשייו בדרך זו. גם הפנטזיה שיש בכוחו להשיב את הוריו לחיות ביחד פחות רווחת, כי הילד יותר מציאותי. הוא מבין קצת יותר את המצוקה של ההורים אך עדיין זקוק לתמיכתם של אנשים קרובים.

בין הגילאים 12 ל- 17: הילדים כבר יותר מציאותיים יש להם את ההיגיון להבין דברים, לעשות סדר בתוך הכאוס. יש להם יכולת להבין מושגים מופשטים כמו פרידה, להבין שהגירושין לא נבעו מכך שאחד עוזב וזהו, אלא להבין שיש בסיפור שני צדדים וגם להבין את הרקע. המתבגר יכול לראות את ההורים כבני אדם עם דרישות וצרכים משלהם.

ילדים בגילים אלה לרוב לא מופתעים מהגירושין, שכן הם יכלו להבחין במחלוקות ובפערים בין ההורים. יש להם כבר תפיסה של רצף הזמן הם רואים את העתיד ומבינים שהמשבר לא ימשיך לנצח ושמתישהו תבוא יציבות. המתבגר גם יכול להביע את דעתו על הגירושין ולא אחת בני נוער העדים למריבות או חוסר התאמה בין ההורים מעלים תהייה לגבי הקשר ואף מעודדים את ההורים להיפרד.

למתבגר יש יותר כוחות, לחברים יש משקל בחייו, הם מהווים מקור לתמיכה עבורו, בשונה מגילים צעירים יותר.

אין ספק שיש קשר ישיר בין ההתמודדות של ההורים עם הגירושין לבין הסתגלות הילד למצב. שידור מסר ברור ועקבי, פתרון סביר של קונפליקטים, ומידה של התחשבות ואכפתיות – ישפיעו על יכולת הילדים להסתגל.

עשה ואל תעשה בהתמודדות עם ילד שהוריו מתגרשים

איך לספר לילד?
על ההורים להחליט ביחד על העיתוי ועל אופן ההודעה. רצוי שההודעה תיעשה בנוכחות שני ההורים. אם יש במשפחה כמה ילדים, מומלץ לדבר על הגירושים בשני שלבים:
בשלב הראשון לספר על הגירושין לכל הילדים ביחד, כדי שלא להעמיס את האינפורמציה על כתפיו של האחד ולהשאיר אותו לבד עם המידע. בשלב השני, לשבת עם כל ילד בנפרד ולשוחח איתו באופן המתאים לגילו ויכולותיו הרגשיות. כלומר, לשים לב למידע שאתם מוסרים הגיבו בעיקר לשאלותיו ובמקביל לשים לב לתגובה הרגשית שלו למידע זה.

הבשורה מטבע הדברים איננה משמחת, רוב הילדים לא מעוניינים בגירושי הוריהם ותגובתם הראשונה היא של חרדה גדולה. חשוב לצד ההודעה, לשדר ביטחון לגבי העתיד.
להעביר את המידע במנות ניתנות לעיכול, תוך לקיחה בחשבון שמדובר בתהליך – יקח לילד זמן רב להבין את העובדה ואת משמעותה ולהתחיל להסתגל אליה.

כמה לשתף בתהליך הגירושין?
גם אם הפגיעה או הכעס שלכם קשים מנשוא, אתם נמצאים במצוקה איומה, זכרו כי אתם ההורים. אתם אמורים להכיל את הילד ולא הוא אותכם. הוא לא אמור להיות האוזן הקשבת למצוקתכם ולשמש לכם מקור תמיכה. הילד גם לא אמור להיות צד במאבק של הורה אחד מול השני. זה קשה, אתם מרגישים שנעשה לכם עוול, אך ההמנעות מההשמצה של ההורה השני צריכה להיות נר לרגליכם. הילדים זקוקים לשני הורים, השחרה של הורה אחד פוגעת קודם כל בילד. אם יש ביניכם אי הסכמה לגבי דבר מה, אל תשתמשו בילד כשופט גם אם זה מאד מפתה.

החלטות לגבי השינויים שיקרו בחיי הילד
השאיפה היא למנוע ככל שניתן שינויים בסביבת חייו של הילד. להשאיר יציבות בתוך ההתערערות: להשתדל להשאר ולהתגורר באותו מקום כך שהילד יוכל להמשיך ללמוד לקיים את הפעילות החברתית ופעילות הפנאי במסגרת הקודמת. לשמור ככל שניתן על המסגרת המשפחתית הרחבה, לאפשר לילד להמשיך ולהפגש עם הסבים, הדודים ובני הדודים מהצד של ההורה שעזב.

גם אם "תנהגו על פי כל הכללים" עלולים להתחולל אצל הילד שינויים ונסיגה בתחומים שונים: במצב רוחו, בתיאבון, בהרגלי השינה, בהתנהגות, בקשרים החברתיים, בהישגיו הלימודיים. נדרשת ערנות מוגברת מצד ההורים. פנייה לגורם מקצועי לייעוץ הורי, או לטיפול רגשי לילד בזמן הנכון, יכולה לסייע להסתגלות הילד למצב וכן למנוע קשיים עתידיים.

—————————————

רשימה זו נכתבה על ידי ציפי רולניק, עו"ס קלינית, מנהלת מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. http://www.resolution.co.il