אירועי טראומה המוניים, כמו זה שאנחנו נמצאים בו, מתרחשים בשני גלים. הגל הראשון הוא הטראומה המיידית של מי שנמצאו בעצמם בסכנת חיים, נמצאו בטבח ובקרבות בעצמם ואיבדו בהם קרובי משפחה.

הגל השני הוא התגובה הפוסט־טראומטית, שקשורה במבנה הנפשי של הנפגעים. גם בין הנפגעים הישירים, אפילו אלה שעברו את הטבח, יש כאלה שלא יפתחו תגובה פוסט־טראומטית. הם לא ישכחו לעולם את מה שעברו, אבל יחזרו לעצמם בעתיד. יש כאלה שיתפתחו אצלם קשיים בהמשך, אבל הם יחלימו במשך הזמן, ויש כאלה שספגו מכה שתישאר איתם – ויהיו זקוקים לטיפול תמיד. חלק מהנפגעים בגל השני הם לא הנפגעים הישירים, אלא אנשים במעגל המכרים השני והשלישי שלהם, וכאלה שאין להם קשר אליהם. אבל הסיקור של הטבח בתקשורת, המלחמה, גיוס המילואים הנרחב וירי הטילים מעוררים אצלם תסמונות פוסט־טראומטיות וקשיים נפשיים אחרים.

טראומה והפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) הן נושאים חשובים בתחום בריאות הנפש. אבל הופכים ליותר משמעותיים בשנים האחרונות, כשאנחנו לומדים איך טראומה משפיעה על הנפש, על החיים ועל איכות החיים שלנו.

בהגדרתה, טראומה היא חוויה קיצונית או אירוע טראומטי שחורג מגבולות החוויה האנושית הנורמלית ומהווה איום ממשי על השלמות הפיזית או הנפשית של האדם. אירועים כאלה יכולים לכלול תאונות קשות, פגיעה מינית, אלימות קשה, אסונות טבע וחוויות מלחמה.

טראומה שוברת את הסיפור שיש לאדם על עצמו, על מי הוא ואיך הוא מגיב לדברים שקורים לו. אירוע טראומטי ברמה הלאומית הוא שבר בנרטיב של החברה, במה שהיא מספרת לעצמה על עצמה. מה שקרה בשבת שובר לנו את התפיסה שצה"ל יבוא להציל אותנו אם נצטרך. היינו בטוחים שאם יתקפו אותנו, המשטרה תגיע, צה"ל יגיע, מישהו יגיע. חינכו אותנו מגיל אפס שנתקשר לגופי ההצלה והם יגיעו להציל אותנו, ופה אף אחד לא הגיע לתושבי עוטף עזה הנצורים במשך שעות ארוכות. אז יש פה שבר עצום באמון, שהוא חלק ממה שיוצר את הטראומה. אבל יותר מזה, גם בהמשך יש שבר עצום באמון, כמו לדוגמא תושבי הצפון, שכבר מעל לחצי שנה לא יכולים לחזור לבית, ואין להם מושג מהי יהיה בעתיד. לכן זו גם טראומה של עשרות אלפי אנשים.

אחרי חשיפה לאירוע טראומטי, חלק מהאנשים עלולים לפתח PTSD – הפרעה נפשית המתבטאת בסימפטומים כגון חוויות חוזרות מטרידות של האירוע, התעוררות יתר, הימנעות מגירויים הקשורים לאירוע והתכנסות רגשית. שיעור ההתפתחות של PTSD לאחר חשיפה לאירוע טראומטי נע בין 8% ל-20%.

חשוב לזכור כי לא כל אדם שחווה אירוע טראומטי יפתח PTSD. קיימים גורמי סיכון שונים המעלים את הסיכון להתפתחות ההפרעה. גורם סיכון מרכזי הוא חומרת האירוע הטראומטי – ככל שהאירוע היה קשה וממושך יותר, כך עולה הסיכון וחוץ מזה, מאפיינים אישיותיים כמו חוסר יציבות רגשית ונטייה לדיכאון מהווים גורמי סיכון משמעותיים. אנשים עם היסטוריה של הפרעות נפשיות כגון דיכאון וחרדה גם נמצאים בסיכון גבוה יותר.עוד דבר משמעותי שיכול להשפיע על הסיכון לפוסט טראומה הוא חוסר במערכת תמיכה משמעותית.

זיהוי מוקדם של סימפטומי PTSD חיוני כדי להתחיל טיפול מתאים בהקדם האפשרי. סימפטומים עיקריים כוללים חזרה מתמדת של חוויות מהאירוע הטראומטי (כמו סיוטים ופלשבקים), הימנעות מגירויים הקשורים לאירוע, תגובות של עוררות יתר (כגון בעיות שינה, סף גירוי נמוך) והמנעויות שונות.

חשוב לציין כי חלק מהסימפטומים של PTSD עשויים להתפתח מיד לאחר האירוע הטראומטי, אך יש גם מקרים בהם הסימפטומים מופיעים באיחור של חודשים או אפילו שנים. כמו כן, אצל חלק מהאנשים הסימפטומים יכולים להיות כרוניים וממושכים.

בגלל שהחלמה מפוסט טראומה קשורה ביצירה מחדש של אמון בעצמך ובגורמים סביבך, היום קשה לנו לומר מה יקרה, כי יש פה המון אנשים שאיבדו אמון במדינה, בחברה ויש המון גורמים שממשיכים לעורר חוסר אמון כזה.

בסופו של דבר, הפרעת דחק פוסט-טראומטית הן סוגיות משמעותיות שדורשות הבנה מעמיקה. מחקרים עדכניים מדגישים את חשיבות זיהוי גורמי הסיכון השונים להתפתחות PTSD – חומרת האירוע, מאפיינים אישיותיים, גורמים פסיכולוגיים, גנטיקה ותמיכה חברתית. זיהוי מוקדם של סימפטומי PTSD והבנת ההשלכות הפיזיולוגיות של ההפרעה חיוניים לטיפול יעיל ומניעת סיבוכים נוספים.