תגובות

12 תגובות לרשימה ”איך מוצאים מוטיבציה בזמן דיכאון?“, בסדר כרונולוגי. ניתן להוסיף תגובות בהמשך העמוד.

1. מאת ביפולרי:
   יום רביעי, 04 ביוני 2014 בשעה 9:23

   בתור ביפולרי שלפעמים נופל עליו משהו דחוף (עבודה, ניירת) בזמן דיכאון, וצריך איזו "מאניה לטווח קצר", עוזר לי לקחת על עצמי פרוייקט קצר של כמה שעות שאף אחד לא ביקש ממני (לבנות עפיפון, למשל).
   הידיעה שכלום לא יקרה אם זה ייכשל הופכת את זה לקל, ואם זה מצליח, זה נותן מספיק "תנופה" בשביל כמה ימים של משהו מבאס.
   זה לא תמיד עובד (ולא בטוח כמה זה היה עובד אם מישהו אחר היה מציע לי את זה), אבל שווה לנסות.

2. מאת יוריק קרמר:
   שבת, 14 ביוני 2014 בשעה 22:15

   ירדן, תודה רבה.

3. מאת דוד:
   שבת, 14 ביוני 2014 בשעה 22:26

   סוף סוף מישהו כותב את זה בצורה ברורה ורציונלית בלי שום "עצות" של "תעשה את זה וכך תצא מזה".
   "עצות" שמובילות להאשמה עצמית של "הייתי יכול לנסות יותר".

   תודה – העצה שלך אמתית ומעשית. ובניגוד גמור לשיטות ה"איך לתקן" היא עונה על "איך להתמודד".

4. מאת מינה:
   יום ראשון, 15 ביוני 2014 בשעה 15:05

   אתה כל כך מבין וצודק, הבעיה שלי היא שמחלתי על כבודי וביקשתי מעט עזרה מחבריי הקרובים (בני משפחתי גרים רחוק מאוד ואני רווקה בת ארבעים שכל חבריה כבר נשואים/גרושים עם ילדים…אין לי חברים רווקים אחרים וקשה לי מאוד ליצור חברויות חדשות) והתגובה היא ברוב המקרים שהחבר/ה שביקשתי ממנו עזרה פשוט התרחק/נעלם מחיי. נשארה לי חברה אחת שלא מוותרת אבל היא אמא גרושה שמגדלת לבד את ילדיה וגם עובדת ואין לה המון זמן אלי אפילו שכוונתה טובה. אני משתדלת לצאת ולשמור על פעילות גופנית ככל האפשר, ולמדתי לא להעמיס על עצמי יותרממה שאני מסוגלת לו. אני בטיפול ועובדת על חזרה לעצמי שלפני הדיכאון וההתמוטטות הנפשית (שנגרמה לאחר מספר מקרי אונס קשים שעברתי והתמוטטות של זוגיות והתמוטטות כלכלית – הכל בחמש השנים האחרונות). נותרתי לבד. למשל בעשרת הימים האחרונים אףאחד חוץ מאמא שלי לא התקשר אלי. ולא ראיתי אנשים חוץ מאנשים זרים ברחוב. אני משתדלת לשמור על מורל גבוה ככל האפשר. אבל הבדידות היא העונש הכי חמור שנותנים לפושעים הכי נתעבים ואני בנאדם נחמד שמעולם לא פגע בזבוב. עצוב לי. לבד לי.

5. מאת מילי:
   יום ראשון, 22 ביוני 2014 בשעה 1:09

   שלום,
   כמי שסובלת מדכאון מגו'רי בשנה וחצי האחרונות, אני יכולה לומר שבחלק מתקופת הדכאון בשל מחויבויות רבות המשכתי לתפקד כאילו כרגיל, נאחזתי נואשת בשגרה מפחד שאפול. הדבר גרם להשקעת אנרגיות בתפקוד במקום בטיפול.
   בכל התקופה קיבלתי עזרה. לצערי המטפל והפסיכיאטר הפנו אותי לאשפוז ולא איפשרו לי לחזור אליהם לטיפול לאחריו.
   הרבה אנשים מנסים "להוציא אותך מזה" ואכן חלק מהאמירות קשורות לעשייה וחלקן על הכח הפנימי שלנו להבריא את עצמנו "רק את תעזרי לעצמך".
   מייאש.

6. מאת פאני ידיד:
   יום שני, 23 בינואר 2017 בשעה 2:41

   ממש נכון ! נורא קשה לקבל תגובות כאלה ״רק את יכולה לעזור לעצמך ״שגם ככה יש האשמות ולחצים, אגב אני עוברת אותו מצב הידיוק . במקום לטפל בדיכאון אני מעמיקה פנים ועושה דברים שצריך להחזיק בית וילדים מה שלא עוזר לרפא את הנפש אלא רק להוסיף את הגוף שזה גם משהו שצריך לסמן וי..אז מה אפשר לעשות עם המצב ? לשתף את כל המשפחה ? או שאולי אקבל תגובות שליליות ? ואולי להכניס פסיכולוג לכל המצב שיתן את העזרה . זה נראה כמו מתחננת וזה מעצבן. כמו סנגור

7. מאת ********:
   יום חמישי, 20 בספטמבר 2018 בשעה 15:25

   את מוזמנת לדבר עם אשתי…
   היא נשואה +
   ומרגישה ממש כמוך…
   קצת מוזר, כי לך יש סיבות ממשיות
   ולה לא ממש (פרט לאופי שלה)
   אבל בהחלט העתק רגשי של מה שציינת

8. מאת פיליפ:
   יום ראשון, 25 בנובמבר 2018 בשעה 20:09

   הצלחת לעצבן, אם זו הייתה כוונתך.

   וואלה לא חשבתי על טיפול! 15 שנה של דיכאון הביאו אותי לאתר שלך כדי לקרוא שצריך ללכת לטיפול. אני לא מבין איך לא נותנים לך פוליצר על הכתבה הזו, במקביל לנובל לרפואה על הישגיך האבחנתיים!

9. מאת אני:
   יום שישי, 12 במרץ 2021 בשעה 0:24

   רק דבר אחד קטן היום לפני 46 שנה קרה לי הדבר הנורא ביותר עלי אדמות ,נולדתי .. מאחלת לעצמי להפסיק לחיות

10. מאת ריאן:
    יום שלישי, 24 באוגוסט 2021 בשעה 8:48

    פשוט מדהים כמה נכון.
    אני בדיכאון מזה שנים מטופלת בכדורים שמאוד עוזרים לי,הכל מתופקד היטב,עבודה,אנשים,משפחה הכל מצויין. לאחרונה מרגישה שוב דיכדוך ,דיכאון ,אין לי כוח לעשות כלום,לא לעבוד,לסדר בית ,לצאת בכלל,לדהר עם אנשים,כלום,רק במיטה וטלויזיה,אני לא עצובה או משהו כזה,פשוט לא בא לי לעשות כלום.מקווה שאחזור לעצמי.

11. מאת דין דין:
    יום ראשון, 05 בספטמבר 2021 בשעה 19:27

    היי ריאן אפשר בבקשה לדעת איזה כדורים קיבלת? חשוב לי. תודה רבה

12. מאת היילי:
    יום רביעי, 06 ביולי 2022 בשעה 17:21

    אני אוהבת את מה שאתה כותב, אבל הפעם, טור ממש טפשי. למה? כי – לא לכל אחד יש כסף לפסיכולוג, ובקופות התורים ממש ארוכים. כנ"ל לגבי כסף לפסיכיאטר, ובקופות התורים ארוכים. זו עצה לא רלוונטית למי שזקוק לפתרון של כאן ועכשיו, ואין לו כסף לטיפול פרטי.

    הלאה, מישהו אחר? דההה. תראה, כאשר אדם מפתח עם אחרים, הקרובים לו, יחסי נזקקות, זה מייצר מערכת יחסים גרועה של תלות, של כעס על האדם שהפך ל"מטפל" שלך, וזה מייצר מיקוד שליטה חיצוני. זה רעיון גרוע. אני מכירה מעט אנשים שהיו מוכנים לבוא אלי הבייתה ואשכרה להיות איתי בכדי שאוכל לקום בבוקר ולהזיז את עצמי. זה מפתח למערכת יחסים לא בריאה ולהרס מערכת יחסים עם אנשים קרובים.

    מה כן? לעשות. אין ברירה אחרת. לקחת כל פעם שתי מטלות פצפונות. לעשות. לסמן וי. להקל על עצמך עם מטלות קלות ומתחשבות. ללחוץ ביוטיוב על קומדיה, זה הרבה יותר נגיש מפסיכולוג שאינו נגיש בכלל למי שאין כסף, והצחוק גורם להפרשת אנדרופינים, שאולי בעקבותיה אפשר לבצע את המטלה הבאה.

    מיקוד שליטה חיצוני הוא דרך מובטחת להכשל בחיים.