יש אנשים שכאשר שואלים אותם במה הם עובדים, הם עונים מיד. יש אנשים שמתחילים להסביר. ויש אנשים שמתחמקים.
ליתיום היא תרופה שמתביישים להשתמש בה. תרופה ותיקה, כמעט ארכאית במונחים של רפואה מודרנית. משהו משנות ה-50, מהימים שבהם הפסיכיאטריה נראתה אחרת לגמרי. לא “חדשנית”, לא “מתקדמת”, לא נוצצת. וכמעט באופן אוטומטי, גם לא אטרקטיבית.
יש משהו כמעט פרדוקסלי בשיחה על טיפול תרופתי בהפרעת קשב. מצד אחד, מדובר באחת ההתערבויות היעילות ביותר שיש לנו בפסיכיאטריה. מצד שני, זה גם אחד התחומים שבהם מטופלים מרגישים הכי הרבה אמביוולנטיות, הכי הרבה ספק, לפעמים אפילו אשמה.
נפלתי בפח של משפיעניות רשת ורכשתי שואב שוטף מסוג בובוט. אלוהים. הגיע אלי מכשיר שיותר קל לעשות ספונג׳ה יסודי מאשר לנקות אותו אחרי כלללללל שימוש. או כפי שחברה שלי אמרה לי… ״קנית מוצר לניקיון שקורין גדעון פרסמה?! אחותי… יש לך דמיונות שקורין גדעון מנקה את הבית של עצמה?!״.
מילים. כמה מילים שקיבלו משמעות נוספת בזמן מלחמת שאגת הארי. מורה נבוכים למה שאנחנו שומעים, גרסת מרץ 2026.
גרסאות קודמות: חרבות ברזל (2023), קורונה (2020)