כל מי שחווה דיכאון יודע שחשיבה טורדנית ושהמנעויות הן חלק אינטגרלי בתסמיני הדיכאון. אבל אנשים לא תמיד מבינים איך הדחיינות (procrastination) באה לידי ביטוי בחיים של אדם שסובל מדיכאון.
רוב התרופות החדשות שמבטיחות לנו הרים וגבעות נוטות להתגלות בדיעבד כפחות מושלמות מההבטחות שהבטיחו לנו. משפחת התרופות שנקראות בנזודיאזפינים (בנזו בקיצור) היו תרופות פלא בשנות השישים של המאה העשרים. רופאים רשמו את התרופה לאנשים שסובלים מחרדה, אבל רבים גם רשמו את התרופה במצבים אחרים, כמו להרגעת מצבים פסיכוטים, או להרגיע אנשים במצוקה שסבלו מדיכאון, לשפר את השינה ועוד. לא עבר הרבה זמן עד שהבנזו הפכו להיות בין התרופות הנפוצות ביותר.
השבוע התקשר אלי מישהו וסיפר שהוא החליט שהוא צריך להגיע להתייעצות. הוא עובד בעבודה תובענית, יש לו שני ילדים קטנים ואישה, הוא לומד לתואר שני ובכלל הוא מרגיש שכבר הרבה שנים הוא לא שמח במיוחד. ואני לא כל כך רוצה תרופות, הוא הוסיף.
כולם אומרים שהמצב השתפר. שנגמר הסגר ושיש מתווה לחזרה לשגרה שלכולם יש דעה מאד מגובשת על ההצלחה שלו ושל אסטרטגיית החזרה לפעילות במשק. אבל יש אנשים שסוף הקורונה הוא דווקא הנקודה של התחלת המשבר עבורם.
כשרובנו קוראים מאמרים עם עצות ניהול של המנהלים הבכירים והמצליחים בעולם, או כשאתם נכנסים לקרוא כתבות של מומחי פרודוקטיביות אפשר תמיד להתרשם מהיעילות המדהימה שלהם, מהיכולת לנצל את הזמן בצורה אופטימלית ומהמשמעת העצמית שלהם.