בחודשים הראשונים השתמשנו בכל המשאבים שיש לנו כדי להמשיך לתפקד בצורה רגילה ככל האפשר. אבל אנחנו חצי שנה לתוך משבר הקורונה והרבה אנשים מרגישים שאם עוד מישהו יאמר להם שהם צריכים להסתגל לשגרת הקורונה יש סיכוי שזה יגמר באיזו תגובה לא תואמת.

מגפת הקורונה והמשבר שבא בעקבותיו הציפו יותר מתמיד את היכולת האנושית להסתגל לאסונות ולמצבים בלתי אפשריים בעזרת שימוש בכל הכלים הנפשיים והפיזיים שיש לנו. אנחנו יודעים לגייס את המשפחה, ואת החברים, את היכולות שלנו להתארגן ולתת מענה לבעיה. אבל הבעיה היא שהכלים האלו נועדו לעזור לנו להתגבר על אירועים קצרים כמו תאונות, אסונות טבע וכדומה והם לא נוצרו כדי לעזור לנו להתמודד עם משבר שאין לו תאריך סיום.  

למה אנחנו מרגישים שנגמר לנו האוויר

כשנאלצנו בחודש מרץ 2020 להסתגר בבית, לקנות נייר טואלט בכמויות ולעבוד ללמידה ועבודה בזום, השתמשנו בכל הכלים שאנחנו יודעים להשתמש בהם כדי להסתגל לסיטואציה. לא מספיק שזה מתיש וקשה להפוך את החיים שלך כשאתה חייב, זה עוד יותר קשה לעשות את זה כשהילדים שלך או ההורים שלך נמצאים איתך באותו מצב בדיוק. עשינו את זה במהירות בזק כדי שנוכל להתמודד עם כל השינויים למשך חודש. ואז עוד חודש. ועוד חודש. ועוד חודש.

בגלל שאני פסיכיאטר, אני יכול לומר שאצל רוב האנשים זה לא הפרעת חרדה או דיכאון קליני במובן הקלאסי של המונח. רוב האנשים מרגישים תסמיני חרדה מעורבבים עם קצת דיכאון, מלווים בקושי להתרכז וקושי להניע את עצמם. גם אם אנחנו מנסים ללכת למכון הכושר או לעבודה ואנחנו מדברים עם החברים שלנו, ואפילו אם הרשנו לעצמנו לבכות קצת בבוקר כשאף אחד לא רואה, אף אחד לא באמת הכין אותנו ואף אחד לא מכין אותנו לכך שהמשבר הזה יימשך עד סוף השנה או אפילו עוד שנתיים. לא היינו אמורים כבר להתרגל 'לשגרה החדשה?'

כדאי להבחין שהתחושה הזו לא קשורה רק לאנשים צעירים וחסרי אמצעים שמצאו את עצמם מפוטרים. היא גורפת ונוגעת גם באנשים שממשיכים לעבוד, לגדל את הילדים שלהם, שיש להם יכולות ומסוגלות להתמודד עם אירועים שונים בחיים. כל כך הרבה שגרות ומוסכמות שעיצבו את העולם שלנו עד תחילת 2020 נעלמו או השתנו ויצרו מציאות חדשה בעולם העבודה, המשפחה, הלימודים ועוד עד שבעצם אין לנו תקדימים ואין לנו ממי ללמוד איך להתמודד עם המצב הזה. אנחנו חייבים להכיר בכך שהמצב כל כך שברירי וכל כך חסר ודאות שאין פלא שאנחנו מרגישים מותשים וחווים עליות וירידות במצב הרוח או מרגישים שאין לנו כח ואנחנו שחוקים. 

לפעמים, להתמודד עם אבדן יותר קשה לאנשים מצליחים. אנשים כאלו רגילים לפתור בעיות, להניע תהליכים, לשמור על שגרות עבודה וחיים. אבל מה אפשר לעשות כאשר יש גורמים חיצוניים שלא מאפשרים לך לעשות את כל הדברים האלו? נוצרות תחושות של חוסר תקווה וחוסר אונים. התרבות שלנו היא תרבות שמקדשת פתרונות מהירים, אבל אין אפשרות לקבל פתרון מהיר לבעיה שבה אנחנו נמצאים. לכן, אנחנו צריכים לקבל את העובדה שאנחנו מרגישים את האבדן של החיים הישנים שלנו, ואין לזה פתרון מהיר. זה לא שמישהו מת, או שהחיים שלנו נגמרו, כי אז זה היה משהו סופי. זה אבדן לא סופי אבל מאד משמעותי ולכן מעורר בעצמו חוסר ודאות. 

מרבית הנסיון שלנו עם עם משברים מתייחס ליכולת שלנו להתארגן מחדש בסיום המשבר, לעבד את מה שקרה לנו ואז להיכנס לתקופת התאוששות. אבל מה עושים כשהמשבר רק מתמשך, כשהמערכת לא מסוגלת לומר לך מתי זה נגמר ואפילו מה הולך להיות בעוד חמישה ימים? כדי להתמודד אנחנו צריכים לסגל לעצמנו יכולות חדשות.

איך להתמודד טוב יותר עם המשבר

ללמוד לקבל שהחיים השתנו. העובדה שאנחנו לומדים לקבל שהחיים השתנו לא אומר שויתרנו על משהו, אלא שאנחנו בוחרים להקדיש את האנרגיה שלנו במקומות אחרים ומצליחים למקד אותה כדי שנוכל להתקדם. היכולת לקבל את השינוי היא זו שמאפשרת לנו לעשות עבודה יותר קונסטרוקטיבית.

לצפות לפחות מעצמנו. רוב החיים שלנו אנחנו מצפים מעצמנו ליותר. אומרים לנו את זה בכל המסגרות, בבית, בבית הספר ובעבודה. אבל אנחנו חייבים עכשיו להבין שאי אפשר באמת לצפות ליותר. המקסימום שאפשר לצפות זה לאותו דבר. אם ניתן לעצמו את האפשרות להיות לרגע פחות, אולי נצליח למצוא מחדש את הכוחות להתארגן ולהבין מה אנחנו רוצים מעצמנו. אל תשכחו שרוב המסגרות והדברים שנתנו לנו את היכולת לרוץ קדימה נמצאים בעצמם כרגע במשבר. אי אפשר לרוץ לבד כשהמשפחה חווה קשיים, שהמעסיק מחפש את עצמו, כשהממשלה לא יודעת מה היא רוצה ומערכות הבריאות, החינוך, הרווחה, הכלכלה וכל השאר חצי משותקות. 

תכירו את ההבטים השונים של אבל. שלבי האבל הקלאסיים כוללים הכחשה, כעס, התמקחות, דיכאון וקבלה. ואנחנו יכולים לראות מסביבנו אנשים בשלבים שונים של אבל על העולם שנעלם להם פתאום. השלבים האלו יכולים להיות בתוכנו ביחד, כשנתעלם ממשהו אחד שקורה לנו, נכעס על משהו אחר וננהל משא ומתן עם סיטואציה אחרת. רוב האנשים טרם הצליחו להתבסס בשלב הקבלה של המצב. 

תבדקו פעילויות שממלאות אתכם. את הכלל הזה כולם מכירים. לעסוק יותר מהרגיל בטיפול עצמי. לצערנו, במגיפה הזו, חלק מהעיסוקים של טיפול עצמי קצת השתבשו. לטוס לחופשה בחו"ל, לשבת בבית קפה עם חברים, ללכת לסרט, לבקר בני משפחה,  ללכת להופעה. לכן זו הזדמנות טובה לחפש דברים נוספים שממלאים אותנו, או וריאציות על הדברים שאתם כבר מכירים. 

לחזק קשרים בינאישיים. אחרי שכולם נרגעו מהריחוק החברתי ומבינים שבעצם התכוונו לריחוק פיזי, אפשר דווקא לחזק קשרים עם בני אדם. לשוחח איתם, להתנדב. לתרום. דווקא הדברים האלו מצליחים לתת לנו מסגרת אנושית למשבר הזה, ואנחנו יודעים שעזרה לאחרים עוזרת דווקא לתת לנו משמעות.

בהדרגה, לבנות מחדש. אחרי שקצת נרגע זה זמן טוב לעצור ולחשוב מחדש מה אנחנו רוצים. איזה דברים עוזרים לנו להשיג שליטה מחודשת בחיים שלנו. על מי אפשר לסמוך ובמי אפשר להעזר. אילו תהליכים יכולים לתת לנו מענה לדברים שמפריעים לנו. 

כל זה יכול לקחת לנו שבועות ואפילו חודשים. אבל אם אנחנו מקפידים על העקרונות האלו, זה בסדר. הסבלנות יכולה להשתלם.