יש דברים שמבינים רק בדיעבד. לפעמים אנחנו נמצאים בתוך חוויה מסויימת וקשה לנו מאד לצאת החוצה, לעמוד בצד, להסתכל על ההתנהגות שלנו ולהצליח להבין מה בדיוק קרה שם. בדרך כלל אנשים צריכים מתווכים שיעזרו להם להגיע לאותן תובנות. זו הסיבה שמקצועות יעוציים כמו פסיכיאטרים, פסיכולוגים, מאמנים, יועצים ארגוניים וכדומה נמצאים בביקוש עולה.
לפני כשבוע פורסמה הטיוטה הפומבית הראשונה של ה DSM-V. ה DSM הוא ספר האבחנות הפסיכיאטרי שמקובל במרבית העולם, ועוסק בהגדרות סטטיסטיות של אבחנות שונות בתחום הפסיכיאטריה. הגרסה הסופית אמורה להתפרסם בעוד כשנתיים. כמובן שסביב כל שינוי של קריטריונים לאבחנה יש מהומה כלל עולמית, כיוון שלהגדרות האלו יש משמעויות נרחבות שאינן רק רפואיות, כמו סביב נושאי ביטוח, מדיניות של מערכות בריאות, מחקר ועוד.
הנה עוד כתבה בריטואל הדו – חודשי בסגנון "אוי אוי אוי כמה שהאינטרנט מסוכן לציבור". אני רוצה להזהר כיוון שאני מתבסס על הדיווח בעיתונות ולא על קריאת המאמר המקורי (כמובן שלא מציינים היכן פורסם). הפעם מדווחים על עבודה ראשונית שמתארת שלושה מקרים של אנשים שהיו להם סימפטומים פסיכוטיים שקשורים באינטרנט.
פעמים רבות נשמעת הטענה שאחד התפקידים של טכנולוגיה הוא לשפר את התקשורת בין מטפלים לבין מטופלים, לסייע בהעברת מידע בין הפסיכיאטר או הפסיכולוג לבין המטופל שלו. אבל לפעמים אפשרויות התקשורת הנרחבות שקיימות היום יכולות להיות בעייתיות באותה מידה שהן מסייעות לתקשורת.
האינטרנט עבורי הוא כלי ולא מטרה בפני עצמה. בעקבות הכתבה שפורסמה בעיתון הארץ נשאלתי האם טיפול באמצעות האינטרנט עובד?
הצעה למקצוע רפואי עתידי: אוצרות מידע רפואי.