יש המון שיטות טיפול: גם טיפול פסיכיאטרי וגם טיפול פסיכולוגי, פסיכותרפיה, ביופידבק והיפונזה, תרופות ודמיון מודרך ועוד ועוד. כל האנשים, ללא יוצא מהכלל, לא פונים לטיפול כאופציה ראשונה כשמתעוררת אצלם בעיה והם מתמודדים עם קושי כלשהו. הם מנסים להתמודד לבד או בעזרת חברים ומשפחה. במקרים רבים זה מספיק אבל כשלא, איך יודעים שהגיע הזמן לפנות לטיפול?
אחת מהקלישאות הכי חבוטות היא 'סוף זו התחלה חדשה'. ראשית, כי סוף הוא לא תמיד התחלה ושנית, כי יש אמת בכל קלישאה. אני עוזב משהו מוכר. אני מתחיל משהו חדש.
אם הרפורמה בבריאות הנפש היא הזדמנות, איך אפשר לעצב את המפגש בין רפואת משפחה לפסיכיאטריה כך שהמטופלים ירוויחו עוד משהו?
הרוחות סוערות. שרת הבריאות יעל גרמן מביאה למליאת הממשלה הצעת מחליטים בנושא הסדרת המריחואנה הרפואית בישראל. הרופאים מתנגדים לאפשרות שרופאי משפחה ירשמו מריחואנה רפואית, הטוקבקים זועמים, ח"כ כץ זועק חמס, החולים כועסים על הרופאים. קחו שאיפה, זה בכלל לא רלוונטי.
מה יותר טוב? תרופות או פסיכותרפיה? איך כדאי לגשת לויכוח האינסופי בשאלה מהי אסטרטגיית הטיפול הטובה והיעילה ביותר עבור בעיה נפשית כלשהי?
כמו כולם גם אני נחרדתי למשמע הזוועה התורנית שבה אב חוטף את ילדיו מידי אשתו, רוצח אותם ומתאבד. והרשת והתקשורת מתמלאים מייד בזעזוע, בדיווחים מהשטח ובחיפוש אחרי האשמים. כולם כמובן יודעים מי אשם. רשויות הרווחה שלא מנעו, הפסיכיאטרית שקבעה, המשטרה שלא הגיעה בזמן.