כולנו מבינים שאיכות החיים שלנו מושפעת על ידי העבודה שלנו. מחקרים כבר מצאו שחלק גדול מהעובדים אוכלים את ארוחת הצהריים שלהם על הכיסא המשרדי כמעט כל יום ורובם לא לוקחים הפסקות בזמן העבודה. מחקר אחר מצא שלפחות 50% מהעובדים בודקים את המייל הארגוני בסוף השבוע, ושליש בודקים בזמן החופשה.
מתן משוב, אישור והוקרה הם דברים פשוטים, אבל רוב האנשים מפספסים את זה באופן קבוע. מנהלים מפספסים את זה אפילו יותר.
הפרעת קשב היא אתגר עבור 2.5% מהאוכלוסיה הבוגרת, שצריכה להתמודד עם הבעיה במסגרות של לימודים, הורות ועבודה. גם אם הכללים במסגרת לימודים אקדמיים יחסית ברורים, זה לא ממש ברור אם כדאי לספר בעבודה שיש לך הפרעת קשב.
אנשים, ביחוד מנהלים, מעדיפים לעבוד עם אנשים שמסכימים איתם, שקל לעבוד איתם ושלא מתנגדים לנו באופן ישיר. למרות שפעמים רבות זו ההתנהלות הנוחה עבורנו היא לא בהכרח ההתנהלות הנכונה כיוון שהדרך שיש בה הכי פחות התנגדות היא לא תמיד הדרך הטובה ביותר.
כמה קשה לשנות דעות של אנשים? למה אנחנו נתקלים שוב ושוב באנשים אינטיליגנטים שמחזיקים בדעות שלפעמים נראות לנו שגויות או הזויות אבל אין שום דרך לשנות את דעתם? איך קורה שאידיאולוגים נאו-קפיטליסטים ממשיכים לטעון שהפחתת מיסים היא הפתרון לעוני כשאי-השוויון רק הולך וגובר ומתנגדי החיסונים ממשיכים להאמין שאוטיזם נגרם מחיסונים?
מספרים שכאשר טרנט רזנור מ Nine inch nails כתב את Hurt הוא התגורר בבית שבו התגוררה בעבר שרון טייט והותקפה על ידי כנופיית מנסון. השיר הזה הוא חלק מאלבום בשם The downward Spiral שמדבר על חיים בצל התמכרות לסמים. אבל לא בגלל זה אני מזכיר את השיר.