פסיכותרפיה היא סיטואציה מוזרה. מצד אחד אדם חושף פרטים מאד אינטימיים אשר נשארים בדרך כלל חבויים, ומצד שני הוא עושה את זה מול אדם שהוא לא חבר ולא בן משפחה. מהפסיכותרפיסט שלנו, בין אם הוא פסיכיאטר, פסיכולוג, עובד סוציאלי או בעל מקצוע אחר אנחנו מצפים למקצועיות ומקצוענות, שלא לדבר על עמידה בסטנדרטים אחרים מכל בן אדם אחר שאנחנו מכירים.
מצד שני, גם הפסיכיאטרים או הפסיכולוגים האלו הם בני אדם בסופו של דבר. לבני האדם האלו יש חיים מחוץ לחדר הטיפולים, ולפעמים יש להם כל מני הרגלים רעים שהם גוררים לתוך הטיפול שלנו, אשר יכולים להפריע לפסיכותרפיה. צריך לזכור שאנשים נמצאים בפסיכותרפיה בכל מני מקומות, ויש הבדל בתנאים בין לקבל טיפול במסגרת בית חולים לבין מסגרת פרטית שבה לכל מטופל יש זמן ברור ומוגדר.
עוד הבדל חשוב הוא ספציפי לפסיכיאטרים: יש כאלו שמקבלים מטופלים רק לצורך טיפול תרופתי, ואחרים (כמוני למשל) שמשלבים טיפול תרופתי יחד עם פסיכותרפיה. הפוסט הזה מתייחס בעיקר לפסיכותרפיה. הנה רשימה של הרגלים רעים שכולם היו מעדיפים שהפסיכותרפיסט שלהם לא היה עושה (ולמזלנו רובם באמת לא עושים את זה):
1. לשאול "ומה הרגשת באותו הרגע?".
מה הכוונה מה הרגשתי? הרגשתי נפלא אחרי שפיטרו אותי מהעבודה שהכי אהבתי בעולם, ומעולה אחרי שהכלבה האהובה שלי נדרסה לי מול העיניים, מה הוא שואל אותי מה הרגשתי? לפעמים השאלה הזו באמת חשובה כנקודת מוצא להמשך השיחה, אבל החוכמה של פסיכותרפיסט טוב היא לדעת איך לא לשאול אותה בצורה שנשמעת כמו תקליט שרוט. ברור שמטרת השאלה היא לעורר דיון בתחושות ולהגיע לתהליכים פנימיים, אבל אולי אפשר לשאול אותה בצורה אחרת מדי פעם?
2. לפהק או להרדם באמצע הפגישה.
כולנו בני אדם, וגם הפסיכולוג יכול להיות עייף או מוטרד באמצע טיפול פסיכולוגי. אבל יש פסיכותרפיסטים שממש נרדמים באמצע פגישה. פיהוק הוא כמובן חלק טבעי מפעולות הגוף, אבל פיהוק כל כמה דקות יכול להתפרש רק בצורה אחת אצל המטופל – שהוא בעצם משעמם את הפסיכולוג שלו, שהיה מעוניין להיות במקום אחר. פסיכיאטרים ופסיכולוגים שעוסקים בפסיכותרפיה צריכים לישון טוב בלילה, כדי שבמהלך היום הם לא יהיו רדומים בזמן פגישות טיפוליות.
3. להסתכל כל הזמן בשעון.
בהמשך לסעיף הקודם – אף אחד לא אוהב להרגיש שהוא משעמם. אבל יש פסיכולוגים שלא למדו להעריך זמנים בצורה נכונה ולכן הם מסתכלים כל הזמן בשעון שלהם, ואין מטופל שמפספס את זה. יש מטפלים שכל כך חוששים שהם פשוט מסתכלים בשעון כל כמה דקות והמטופל שמבחין בכך מרגיש שהמטפל שלו פשוט לא נמצא איתו בטיפול. הפתרון הפשוט ביותר הוא למקם שעון קטן בגובה העיניים מאחורי המטופל, כך שלא ישים לב שאתם בודקים את הזמן.
4. לאחר לפגישות עם המטופל.
בדרך כלל בפסיכותרפיה, מוסכם שאם המטופל מבטל את הפגישה פחות מ-24 שעות לפני המועד, הוא עדיין צריך לשלם עבור הזמן של הפסיכולוג. אבל יש פסיכותרפיסטים שממש לא מתייחסים ללוחות הזמנים כשהם בעצמם צריכים להגיע לפגישות. אז נכון שישנם לפעמים עיכובים לא צפויים, ונכון שיש מצבי חירום שבגללם אין ברירה אלא להאריך עם המטופל הקודם, וגם נכון שחלק מהפסיכותרפיה מתבצעת כחלק ממוסד ציבורי כמו מרפאה פסיכיאטרית שבהם יש כל מיני מגבלות ודברים לא צפויים. מצד שני, לאחר באופן קבוע בעשרים דקות או אפילו בשעה, זה נראה קצת מוזר ואפילו מעצבן.
5. לנהל שיחות טלפון / לגלוש באינטרנט באמצע הפסיכותרפיה.
יש סיטואציות שבהן אין לפסיכיאטר או לפסיכולוג אפשרות להתעלם מהמכשירים האלו גם בזמן הפגישה. פסיכיאטר שעובד בבית החולים צריך להיות זמין, לפחות חלקית גם בזמן פגישה עם מטופלים. לפעמים יש ברקע מצב חירום מתגלגל, כמו מטופל אבדני שבגללו צריכים להיות זמינים לטלפון גם במהלך השיחה. כמו שמבקשים מהמטופל לסגור את הטלפון בזמן הפגישה, גם הפסיכולוג צריך להתעלם ממנו בזמן הפגישה. בעולם שבו אנו חשופים ליותר ויותר גירויים, דווקא שעת הפסיכותרפיה יכולה להיות מקום של זמן פנוי למחשבה.
6. עיסוק אובססיבי ברישומים בזמן הטיפול.
רישום הפגישות הוא הליך מקובל, שבו הפסיכולוג רושם ראשי פרקים של מהלך הפגישה ונקודות לדיון לפגישות הבאות. חלק מהמטפלים מבצעים רישום של דברים חשובים במהלך הפגישה, וחלק כותבים סיכום קצר לאחר שהמטופל יוצא מהחדר. גם כאן אפשר להפריד בין פגישות שבהן הפסיכיאטר צריך לנהל רישום במחשב (ברוב בתי החולים) לצורך מרשמי תרופות לבין פגישות פסיכותרפיה (שם לא חייבים תיעוד מדוייק של כל רגע). אבל יש פסיכולוגים שמאמינים משום מה שהם חייבים לתעד כל הגיג שנאמר בחדר, וזה פוגע בזרימה הטבעית של השיחה ומשבש את הטיפול.
7. לסיים את הפגישה ברגע הלא נכון.
יש פסיכותרפיסטים שאצלם כל פגישה נגמרת בתחושה שלא סיימתם לדבר. לפעמים אתה רוצה לומר עוד כמה דברים, ואתה מרגיש שחסרה לך דקה או שתיים (אני לא מתכוון למטופלים שחלק מהבעיה שלהם היא שאין מצב שהם יוכלו להרגיש שהם אמרו את הכל, או שפשוט חייבים למשוך את הפגישה). אחד הדברים החשובים אצל פסיכולוג הוא היכולת לבנות את הפגישה כך שהיא תסתיים בזמן שהוקצב לה, ושהמטופל ירגיש שמה שהיה צריך להאמר – אכן נאמר. לפעמים הפסיכולוג או הפסיכיאטר צריכים להנחות את סוף הפגישה, לסגור אותה ולא לומר פתאום תודה, נפגש שוב בשבוע הבא.
8. לאכול ארוחת צהריים באמצע הפגישה.
כמובן שאפשר לשתות במהלך הטיפול, ולרוב הפסיכיאטר יציע למטופל לשתות אם הוא לא הביא את השתיה מהבית. אם אחד מכין לעצמו קפה, אז מקובל להציע לצד הנגדי גם לשתות את אותו הדבר. אבל מאד לא מקובל שהמטפל יוציא באמצע הפגישה קופסה עם אוכל שהביא מהבית ויתחיל לאכול. גם אם הוא יציע למטופל להשתתף בארוחה.
9. שהפסיכולוג מספר על הבעיות שלו.
האמת, לא באתי לשמוע על הבעיות של הפסיכולוג. הטיפול הוא בשביל המטופל ולא מעניין את המטופל מה קרה לפסיכולוג, מה עבר לו בראש בבוקר או מה הוא חושב על המצב הכלכלי. פסיכולוג שלא יכול להפריד את החיים שלו מהטיפול לא יכול להיות מטפל טוב. כמובן שאם מדובר באיזו אנקדוטה רלוונטית לתוכן הטיפול, אשר מובאת כדוגמה לרעיון שהועלה בשיחה, יתכן ויש לכך מקום. אבל אני ממש לא מעוניין לשמוע את קורות החיים של הפסיכותרפיסט שלי על חשבון הזמן שלי.
10. שאי אפשר להשיג את הפסיכיאטר/פסיכולוג בטלפון או באימייל.
בעולם שבו אנחנו חיים, שבו אפשר להגיע לכל אחד באמצעות טלפון נייד, זה לא סביר שהפסיכיאטר או הפסיכולוג המטפלים לא יהיו זמינים. למרות שרוב המטופלים יודעים שאין סיכוי שתענה להם באמצע טיפול או יום עבודה (למרות שיש כאלו שכן מצפים לכך), לא סביר לחכות חמישה ימים לתשובה מהפסיכיאטר שלך. ברור שלפעמים המטפל עסוק, נוסע או לא זמין בגלל בעיה אחרת. בשביל זה המציאו את המענה הקולי.
11. מגע גופני או חיבוקים.
מגע גופני בין מטפל למטופל יכול להתבצע רק לאחר הסכמה מפורשת מראש של שני הצדדים והבהרה של מהות המגע. הפסיכולוג הוא לא החבר של המטופל, והמטופל לא חבר של הפסיכיאטר. יש מטופלים רבים שלא אוהבים או מוטרדים ממגע גופני, גם אם זה משהו שהמטפל עושה ביומיום בחייו הפרטיים. בכל מקרה שיש בו צורך במגע גופני על המטפל לשאול את דעתו של המטופל לפני, ולקבל בהבנה כל תשובה של המטופל. ברור מאליו שאין בשום מקרה מקום ליחסים גופניים או מגע בעל אופי מיני.
12. אובססיה בנושא התשלומים.
ברור לכולם שפסיכולוג או פסיכיאטר פרטיים מתפרנסים מעבודתם בקליניקה. חלק מהפסיכיאטרים או הפסיכולוגים מקבלים באופן פרטי למחצה – באמצעות הסכמים עם קופות חולים אשר מעבירות תשלום עבור טיפולים שהתבצעו. אבל הדבר הכי מעצבן הוא שבמקום לדבר על המטופל, מבזבזים חצי מהפגישה על עניין התשלומים. בקליניקה פרטית אם אתה לא משלם אתה לא מקבל טיפול וזהו. אבל אם אתה מטפל במישהו, והחלטת לטפל בו, אז תטפל בו – ואל תדבר כל פגישה על התשלומים שלא הגיעו.
13. סדר ונקיון.
המשרד של הפסיכיאטר או הפסיכולוג לא צריך להראות כאילו הוא עבר עכשיו סדרת צילומים עבור מגזין איקאה. אבל מצד שני, זבל לא צריך להיות זרוק בפינות החדר, צריך להיות טיפה סדר בדברים שמונחים על השולחן ואפילו את הפח צריך לרוקן פעם ביומיים. מאד לא נעים להכנס לקליניקה פרטית ולראות שהיא נראית כמו הבית שלנו אחרי שהילדים התפרעו בסלון.
מה דעתכם?
יש לכם חוויות עם פסיכיאטרים / פסיכולוגים / פסיכותרפיסטים שהייתם מוספים לכאן? בתגובות אני מבקש לא לתת שמות, כי המטרה היא לא לפגוע במישהו ספציפי.
לקבלת דואר אלקטרוני על עדכונים חשובים ומאמרים גדולים יש להרשם לרשימת התפוצה.
ד"ר ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל את מרכז רזולוציה לישומים פסיכולוגים מתקדמים. לפרטים נוספים או קביעת פגישה אפשר לשלוח דואר אל info@resolution.co.il או להתקשר עכשיו 03-6919961
לקבלת עדכונים אפשר להרשם לרשימת התפוצה או לעקוב אחריי בטוויטר.
19 תגובות לרשימה ”13 הרגלים רעים של פסיכותרפיסטים“, בסדר כרונולוגי. ניתן להוסיף תגובות בהמשך העמוד.
יום ראשון, 12 באפריל 2009 בשעה 9:23
אני נפגשת עם אותו פסיכולוג כבר 15 שנה והוא מעולם לא עשה משהו מהדברים שרשומים פה.
יום ראשון, 12 באפריל 2009 בשעה 10:46
לשתוק.
פעם אחת התנסיתי בכמה מפגשים עם פסיכולוגית שפשוט לא הוציאה מילה מהפה במשך כל הטיפול. בכל מצבי השתיקות המביכות שהגענו אליהם כשסיימתי לדבר על נושא מסוים, הייתי מקבל הנהונים מחזוריים, ועיניים מזוגגות פונות אליי, כאילו שואלות "נו, ו…?" ומחכות שאמשיך את השיחה לבד.
אין ספק שנושא השיחה החביב עליי הוא אני עצמי, אבל לא לשם כך באים לטיפול, לא ככה?
יום ראשון, 12 באפריל 2009 בשעה 11:17
לא הייתי אצל כ"כ הרבה אבל מהנסיון האישי שלי 2, 3 ו-7 אולי קרו פעם או פעמיים. אם היו קורים יותר- גם לא הייתי באה יותר. [ או שהייתי באה עוד כמה פעמים ועושה גם אני את אותם הדברים…כן, לפעמים אני כזאת. צריכה טיפול פסיכולוגי גם ל"אני אראה לו מה זה, אני כבר אחזיר לו, נראה מי יישבר קודם וזה לא יהיה אני" 🙂 ]
בלוג מאוד מאוד מעניין!!
יום ראשון, 12 באפריל 2009 בשעה 11:25
אני נאלצתי להפגש עם פסיכולוגים כי הייתי נערה אחרי בית חולים שיקומי אחרי תאונת דרכים ובמקום לקבל הפניה לשיקום בקהילה, שנשלחה לקופת חולים, אמא שלי קיבלה מפסיכולוגית המחלקה בבית החולים הפניה לטיפולים פסיכולוגיים, ובכלל לא אמרו לה שהיא צריכה לדבר עם העובדת סוציאלית או ללכת לקופת חולים למשרד. כל התופעות בכתבה עברו עלי. התחננתי להפסיק ולא הצלחתי , כי הסבירו לי שזה עוזר לי ושזה מה שישקם אותי, ושזה חשוב בשביל קבלות לתביעה נגד הביטוח, שנגמרה דרך אגב בזה שהפכו אותי לחסויה ואת הפיצויים שלי לחסויים.המון שנים נשרפו לי ועד היום אני בוכה עליהן . 7 שנים עברו מהפציעה שלי עד סוף התביעה, עוד 10 שנים עברו עד ששחררתי בשני משפטים את האפוטרופסות, בן אדם יקר במשבר שעזר לי להעביר את השנים נפטר בדרך לא טבעית והייתי מבולבלת מדי בשביל לעזור לו, וזה היה אחרי המשפט שחרור אפוטרופסות על גופי, וסבתא שלי ז"ל קיבלה בדיוק אחרי זה שפעת כביכול, שנגמרה בסרטן ריאות ועוד משהו מהעיכול, כואב חונק וצורב עד שזה גמר אותה, ואחר כך שחררתי אפוטרופסות על הרכוש שנקנה בפיצויים שלי והפסדתי שיקום שהיה יכול מאוד לעזור לי בקופת חולים מיד אחרי בית החולים והפסדתי אז שנת לימודים
ופיתחתי טראומות. שנה שעברה ולפני שנתיים קיבלתי ריפוי בעיסוק פרטי אחרי שעזבתי ריפוי בעיסוק בקופת חולים בתל אביב כי כאמור קרה אסון לבן אדם יקר ואני לא הייתי איתו בגלל המחוייבות לריפוי בעיסוק בקופת חולים ובגלל מחוייבות שלקחתי על עצמי בקורס חוזר בסטטיסטיקה. היום אני הולכת לאימון אישי וזה קצת עוזר לי וקצת מבאס אותי. עבדתי בתל אביב בחברה מתי שחשבתי ששחררתי את עצמי מהשיקום הפסיכולוגי, התפטרתי בשביל להתפנות לשחרור מהאפוטרופסות, כי אדיוט אחד בעבודה דיבר שטויות והעליב אותי, הלך לי קצת במכללה ואחר כך לא הלך לי. כל יום בא לי למות וכל יום אני דוחה את זה. רציתי לתבוע גם את העוול שנעשה לי ולא היה לי איך ולא היה לי את מי לתבוע.בבקשה תשלחי/ו לי תגובות לתגובה שלי.
יום ראשון, 12 באפריל 2009 בשעה 16:58
* היתה לי פסיכולוגית שהיתה נורא נבוכה בכל פעם שדיברתי על סקס.
* היה לי פסיכולוג שבאחת הפגישות לקח פתק משולחנו, והתחיל לקרוע לשניים, אח"כ כל חצי קרע לשניים, וכך הלאה, לחתיכות יותר ויותר קטנות, עד שגערתי בו.
* לפני כ-10 שנים, היה פסיכולוג שהגעתי אליו דרך חבר לשעבר שרצה גם לעזור לי עם התשלום. אבל החבר טעה בתעריף, ובגדול (זה היה 400 והוא חשב שזה 200, בין השאר כי הבין מאשתו של הפסיכולוג, שגם היא פסיכולוגית, שיתחשבו בי במחיר). הסברתי לפסיכולוג שאני לא יכולה לעמוד במחיר כזה וגם לא רוצה שהחבר לשעבר ישלם, אז הוא ניסה לשכנע אותי שכדאי שהחבר ישלם עלי. הוא גם אמר שכדאי שאחשוב על זה ואבוא בפעם הבאה ונחליט. אחרי הפגישה אמרתי בטלפון שהחלטתי שלא והוא הציע שבכל זאת נדון בזה. וככה הוא לקח 800 שקל מסטודנטית תפרנית שאמרה לו במפורש שאין לה כסף. האמת – הייתי צריכה להגיש תלונה לועדת האתיקה. מה דעתך ד"ר ירדן, זו לא עבירה אתית?
יום חמישי, 16 באפריל 2009 בשעה 10:36
מישהי, אני חושב שיש טעם לפגם, אבל זו לא עבירה אתית. אם היה מדובר ביחסי תלות אז יכול להיות שמדובר בעבירה אתית, אבל מדובר במפגשים ראשונים, שבהם אתם מכירים אחד את השני ואת התנאים לטיפול. התנאים לא התאימו לך, והטיפול הסתיים. הוא היה צריך לומר בפעם הראשונה שזה המחיר, ובזאת היה צריך להסתיים העניין. אם המחיר לא מתאים, תמיד אפשר לעזוב/להפסיק
שבת, 18 באפריל 2009 בשעה 17:02
היי ירדן
לא ברורה לי הבעיה שלך עם השאלה "מה הרגשת באותו רגע?". מעבר לעובדה שציינת, שהשאלה הזו נועדה לעורר דיון, אני מוצא שפעמים רבות התשובות לשאלה מעין זו יכולות להיות מפתיעות. מוות של אדם קרוב, למשל, יכול להיתפס אצלי, המטפל, כמעורר עצב ויאוש, ואילו אצל המטופל הוא יכול ליצור תחושה של הקלה, למשל. נדמה לי שהדבר הלא-אמפתי לעשות יהיה להניח שאנחנו יודעים מראש מה המטופל מרגיש (או אמור להרגיש). ולבגי ניסוח השאלה- נו, את זה אפשר לומר על הרבה שאלות טיפוליות קלישאתיות…
יום שישי, 15 במאי 2009 בשעה 17:50
היתה לי מטפלת שתמיד אבל תמיד היתה חותכת לפני ה- 45 דקות, מקסימום 40 דקות.
אחרי כמה חודשים (כי אני קצת מפחדת מעימותים) שאלתי אותה לגבי זה, אז מסתבר שזה איזה קטע של פרויד שהולכים לפי המסקנות שאנימגיעה אליהן בפגישה ואם נאמר משהו שהמטפל רוצה שישקע אצל המטופל, אז מפסיקים. לפעמים גם אחרי 20 דקות.
אפשר להבין את ההגיון אבל זה עדין מרגיש אבסורד. הרי משלמים למטפלים לפי הזמן שלהם וזה אף פעם לא הולך גם לכיוון השני.
עוד מישהו נתקל בזה?
יום רביעי, 09 בספטמבר 2009 בשעה 8:02
תגובה לבחורה המקסימה עם התאונת דרכים וכו'
אכן קרו לך דברים מאוד לא נעימים וצר לי על כך.
מה שציער אותי יותר מכל הוא המצב הנפשי בו את נמצאת. העצבות שלך מובנת לגמרי. בחיים אנחנו עוברים דברים לא פשוטים. אנחנו "אוכלים" את הלב על דברים שלא הולכים כםי שציפינו. והפער בין הציפיה למה שקורה בפועל/ במציאות מתסכל .(ומכאן בדרך לדכאון קצרה) אך אני קוראת לך לאסוף את השברים ולצמוח מהנקודה הזו. להתמקד בדברים החיוביים בחייך ולא בשליליים. זה לא פשוט, במיוחד כשאת במצב נפשי לא טוב: את מרבה להסתכל על הצד השלילי. וכדי להרכיב את המשקפיים הורודות… ולגלות את האור ואת החיובי, מה שייסע לך להשלים עם המצב ולהנות מהחיים, העזרי בעזרה מקצועית. מניסיון אישי, אני ממליצה. זה לא פשוט ולא קל לראות את הצד החיובי אבל זה אפשרי ונחוץ, שיהיה לך בהצלחה!
יום שני, 14 בספטמבר 2009 בשעה 17:14
נשמע כמו בדיחה על פסיכולוגים אנליטיקאים אבל אמת לאמיתה. כשמצבנו הכלכלי היה רע , הגעתי בלי להבין למעשה למה אני הולכת אל אנליטיקאי, על מנת לטפל בחרדה שנתקפתי לחייה של בתי שנזקקה למזון – תרופתי יקר מאוד, שהליך אישור הכיסוי הכספי שלו ע"י קופ"ח ארך זמן רב. במפגש הראשון הסביר שמפאת מצבי אני חייבת להגיע לשתי פגישות שבועיות בעלות מקובלת אצל אנליטיקאי (מפורסם…). התחלתי בטיפול. לאחר שלוש פגישות, סיפרתי לידיד פסיכולוג על החרדה הנוספת, לכך שלא ישאר בידי די תקציב לכרוך את המזון לבתי בתשלומים לפסיכולוג. הידיד הציע שאומר לפסיכולוג האמור , כמו צרכנית נבונה, שיש לי תקציב לפגישה אחת בלבד בשבוע. מחוזקת חזרתי אליו לפגישה הרביעית, ואמרתי לו זאת. הוא הגיב :"שכבי ונדבר על זה"…החרדה חלפה ברגע שהחלטתי שאני לא מממנת לפסיכולוג האמור את האורגינל הקדישמני הנוסף בקליניקה. הפסקתי את הטיפול. הרגשתי שיש לי די משאבים לרכוש את המזון לבתי.
יום שני, 16 באוגוסט 2010 בשעה 10:35
[…] יכולה לגרום לנו לכל מני מחשבות ודאגות. לפעמים זה קשור להתנהגות של הפסיכותרפיסט ולפעמים זה דווקא קשור לדברים שאנחנו חושבים בלי שום קשר […]
יום רביעי, 26 בינואר 2011 בשעה 12:08
הפסיכולוג שלי נרדם באמצע פגישה לכמה שניות.
שאלתי אותו 'נרדמת'?
אז הוא התנצל בקצרה והמשיך כאילו לא קרה כלום – זה נורמלי? אולי זה איזה תרגיל של פסיכולוגים?
יום שלישי, 17 ביולי 2012 בשעה 0:49
הייתי אצל כמה מטפלים שונים שבנו להם קליניקה פרטית קטנה בצמוד לבית המשפחה ולא דאגו למקם בצמוד אליה חדר המתנה ושירותים (חיצוניים לחדר הטיפול). זה מעצבן ולא מכבד.
יום שישי, 31 באוקטובר 2014 בשעה 21:54
לזו שמטופלת כבר 15 שנה, ההרגל הרע של הפסיכולוג שלך הוא ככל הנראה לא לשחרר אותך, ויכול להיות שפיתחת בו תלות. 15 שנה של טיפול? היום יש טיפולים יעילים שפותרים בעיות תוך כמה חודשים. ואם יש לך הפרעת אישיות קשה- תוך 4 שנים לכל היותר. אבל אולי הסיבה שבאת לטיפול היא כדי לדבר ולדבר 15 שנה ולא כדי לפתור.
הרגל רע של מטפלים הוא "לבנות וילה על חשבון המטופל"… במקום לתת לו את הכלים לעזור לעצמו.
יום שני, 12 בספטמבר 2016 בשעה 22:19
לפני מספר שנים הלכתי לראשונה לטיפול פסיכולוגי, עשיתי את זה בשקט בלי שאף אדם בעולם יודע על כך. רציתי לעזור לעצמי. הייתי נואשת ממש. אבל גם הייתי תמימה.
הקליניקה של המטפלת היה חדרון קטן שהיה בחצר הבית, הייתי מצלצלת בפעמון הכניסה, עם הזמזם היא היתה פותחת לי, מציצה לראות שנכנסתי ואז מכוונת אותי לאיזה כניסה ללכת (האחורית או הקדמית) והייתי מחכה בתוך הבית שלה. לפעמים היו אנשים בבית, בעלה, הבנות, החברות שלהן… הייתי מרגישה שלא בנח אבל התביישתי לדבר. חשבתי שאני המוזרה. ושזה ככה זה המצב. ואז הייתי ממתינה רבע שעה לפחות (על אף שדייקתי בזמן) כי היו לה עיכובים עם המטופל הקודם…
כשהיא סיימה, באה לקרוא לי ואז הייתי ממתינה לה בקליניקה כי היא הלכה לשירותים או להביא לה אוכל.
במהלך הפגישה היא היתה אוכלת (ולא מציעה לי להתכבד!), לרוב היתה עם מצב רוח מרומם שלא תאם את מצב רוחי, עונה לטלפונים כל הזמן, וקבוע – מה שממש עצבן אותי זה ההפרעות מהדלת: פעם בעלה ןפעם הבחורה שלה (שהיתה בגילי) ופעם הילדה.. לפעמים הילדה היתה ממש נכנסת לחדר שאמא תביא לה כסף לקיוסק או חיבוק של לילה טוב או משהו דומה.
פעם אחת העזתי להגיד לה שאני מתבישת להמתין בבית כשיש שם אנשים זרים.. היא ניסתה להרגיע אותי שאין לי מה להתבייש וכ"ו. ולא שינתה מאום.
הייתי אוהבת לבוא לטיפולים כי הייתי נואשת להבין מה כל כך תוקע אותי בחיים אבל יוצאת משם בתחושה הכי עלובה שיש! רוצה שהאדמה תבלע אותי. זה לא היה מקום בטוח עבורי. הולכת שוב עם תקוה קטנה ושוב נבגדת.. וחוזר חלילה.
מה ששבר את גב הגמל לאחר יותר משנה של טיפול, זה כשפתחתי נושא שהיה כאוב לי.. שאני שונאת את הגוף שלי.. דיברנו על יופי וכיעור… ומה היא עשתה כתגובה?? הוציאה מיומנה תמונה שלה כצעירה, בגילי, חתיכה הורסת… והחמיאה לעצמה במשך כמה דקות ששרפו לי הנשמה.
הבנתי שטעיתי. אף אחד לא יוכל לעזור לי.
שברתי את הטיפול בבום אחד. במכתב.
וצללתי חזרה אל חיים מלאי תקיעות וסבל.
לא תיארתי כאן את הרגשות הקשים שליוו אותי בכל תקופת הטיפול- לא טיפול הזה והתקופה האיומה שאחריו. הייתי בחורה צעירה עם משכורת דלוחה שמממנת טיפול יקר מאד ולימודים ולא היה לי כסף לבילויים וקניות כלל. זה הרחיק אותי מחיי חברה בגלל זה ומאוד התביישתי במצבי.
אבל בעיקר- התחושה שאני לא שווה, שהסיפור שלי לא מענין אף אחד, שאני מיותרת וחסרת ערך, שאף אחד לעולם לא יכול להכיל אותי.
ככה נקברתי. והמשכתי לתפקד מלמעלה, כאילו כלום לא קרה.
לפני שנה וחצי, במקריות רבה, כשלא האמנתי שאי פעם אפתח שוב… פגשתי את המטפלת העכשוית והמדהימה שלי. עכשיו אנחנו מסיימות טיפול. טיפול שהיה קשה מנשוא. שגילה את כל הסודות הקשים של חיי אבל היה מי שהכיל וידע להחזיק אותי חזק גם כשהתפרעתי כמו שור. (כשהיכרתי אותה הבנתי מה היה צריך לקרות בטיפול הקודם ולא קרה. אפילו מעט מזה לא היה!)
נולדתי מחדש.
עכשיו משום מה חוזר אלי הכעס על המטפלת הקודמת.
אמנם הרבה תוקן מאז בעזרת המטפלת הנוכחית, האמון בעצמי, בחיים, באחרים וכ"ו, אבל הכסף… הכסף הכל כך יקר שלי שאני חושבת… היא יושבת בוילה שלה והג'יפ על חשבון הטעויות הרבות שעשתה על חשבוני בזמן שאני קורעת את התחת. (וסליחה על הביטוי, זה כתוצאה מהכעס)
מה קורה שם עם המטופלים האחרים??
האם גם הם מנוצלים??
מה אני יכולה לעשות בשביל להרגיע את המצפון ואת עצמי???
ובסך הכל אני כותבת את זה כאן כנראה, בשביל לשמוע עוד קצת מילות עידוד, קצת לגיטימציה לכעס שלי.
תודה על ההבנה.
יום ראשון, 30 באפריל 2017 בשעה 0:10
שלום,אם מטפלת הפסיקה טיפול האם היא צריכה לדאוג למשהיא שתחליף אותה .והאם זה אתי להפסיק טיפול של שש שנים בפתאומיות תוך שבוע (הגם שהמטופל עבר על כללי הטיפול והתכתב עם אחות של המטפלת בפייסבוק)
תודה מראש זה יעזור לי
אתי
יום שישי, 24 בינואר 2020 בשעה 20:49
כשהייתי בן 16 והפסקתי ללכת לבית ספר אמא שלי המליצה לי על פסיכולוגית שקוראים לה שיילי קפלן שככל הנראה ערה למשהיא למצוא חברים ואת האמת אני בעצמי לא רציתי כככ חברים אבל זה היה יותר אמא שלי שרצתה. ואז הכלתי אליה והיא המליצה לי ללכת לכיתת תיקשורת ולהתאבכן לאוטיזם ואז כדי ללכת לכיתת תיקשורת הייתי צריך לחזור על כיתה י"א ואז הפסיכולוגית לחצה עליי ודחפה אותי דרך ההורים שלי להשאר בכיתת תיקשורת שלא רציתי ורציתי לחזור עד סוף כיתה י"ב למרות שמאוד סבלתי שם, וגם אחרי שסיימתי בית ספר אותו סיפור היא החריכה אותי ללכת לעבוד במפעל דרך ההורים שלי ואז ללכת לקורס לעבודה שלא עיניין אותי ואז גם לעבוד בעבודה שלא עיניינה אותי עד שפיתרו אותי, ואז בסוף כבר שנאתי להגיע למפגשים יותר והיא אמרה אתה לא תיפתר ממני בכזאת קלות כמה פעמים. היא עשתה כמה מהטעיות שרשומות למעלה כולל לשאול כל הזמן ומה הרגשת באותו רגע? מה שהטריד אותי מאוד והיא קראה לי טפיל וכל הזמן האשימה אותי שאני לא בסדר והיא כל הזמן רק כתבה בלי הפסקה כל מה שאמרתי והנהנה ואמרה תרחיב ואף פעם לא הבנתי בשביל מה היא מתחקרת אותי כל הזמן…
יום שישי, 24 בינואר 2020 בשעה 20:51
ובנוסף אני חייב לציין שאני בלא מאמין שאני אוטיסט ושמאוד הטריד אותי תמיד הנושא הזה והפסיכולוגית שלי כל הזמן התעקשה להגיד לי שאני אוטיסט ותיעבתי את זה
יום שישי, 24 בינואר 2020 בשעה 20:53
ובנוסף אני חייב לציין שאני לא מאמין שאני אוטיסט ושמאוד הטריד אותי תמיד הנושא הזה והפסיכולוגית שלי כל הזמן התעקשה להגיד לי שאני אוטיסט ותיעבתי את זה